לחזור למשחק
היום (שוב) כמו על המזח בהונג קונג, הגיעו הדמעות. רק שהפעם המילים שלהן היו אחרות. בדומה לאז על המזח, זה הרגיש כמו תפילה. צעקתי לשמיים
ברוכים הבאים לבלוג של צ’שר. אם הגעתם לכאן, ככל הנראה זה בדיוק איפה שעליכם להיות…
הבלוג אמנם איננו מפורסם באופן יזום אבל אין מניעה לשתף אותו עם מישהו שלדעתכם יפיק ממנו משהו.
באם מתעורר בכם רצון לשאול משהו בנוגע לתכנים שמועלים בבלוג אתם מוזמנים לעשות זאת באמצעות שליחת אימייל לכתובת שרשומה בתחתית דף האתר.
היום (שוב) כמו על המזח בהונג קונג, הגיעו הדמעות. רק שהפעם המילים שלהן היו אחרות. בדומה לאז על המזח, זה הרגיש כמו תפילה. צעקתי לשמיים
כמתה מהלכת, רגלי צועדות ברחובות בנגקוק. בכל פינה מסתתרת לה איזו איריס שהייתי.האיריס שהיתה מתרגשת למראה כל שוק, מייחלת שבאותו הרגע בו הבחינה בו מהמושב
אדם קם בבוקר ומיד רוצה רוצה קפה, רוצה לשטוף פנים, רוצה לבצע את שתכנן. רוצה. ובבסיס כל הרצונות האלו, ישנו הרצון שמנהל את כל המערכה,
כאב. חד. בלתי מתפשר. דוקר. עולה עד קצוות העיניים ומעקצץ. ולמולו- המיינד, לא נותר "חייב"- מתחיל לספק את הסיפור שיסביר את ה"למה" שמאחורי אותה התחושה,
בחלק הראשון של המאמר הגדרנו מה היא 'מצריים' בראיה של התהליך ההתפתחותי של אדם. בנוסף הגדרנו מה היא ‘הנחת ייסוד’ ומה היא ‘מהות פנימית’. בנוסף
על פי הסיפור המקראי מצריים היתה ארץ בה בני ישראל שהו עד לרגע בו המצרים החלו לשעבד אותם ולהפכם לעבדיהם, כפועל יוצא התעוררה בבני ישראל
דמייני שיש במה. עליה מוצגת הצגה. השורה הראשונה של הצופים יכולה רק לצפות. השורה השניה יכולה להגיב מנטלית למתרחש על הבמה. השורה השלישית יכולה לעלות
ביום בו אמרתי ״אני״ הפסקתי להיות. ביום בו אמרתי ״אני״ הונח הבסיס לכל האשליה הזו. ביום ההוא הכרתי את הורי ואחיותיי , פשוט כי הם
כלי הארי במעבדה שלנו הוא המיקרוסקופ. התכונה המרכזית שמאפיינת כל מיקרוסקופ היא היכולת שלו להתפקס על האובייקט הדינמי שמושם תחת עדשתו . מעבר למאפיין הנ"ל
אתמול בשקיעה נפל לי ה"אסימון" לגבי זה שאתה לא באי וההשלכות של זה עלי. גם אם אדם במודעות מלאה למשהו (אם בכלל קיים כזה מצב
ביום שאפטר מהקיום הזה, ותשמעו את הבשורה, מבקשת שלפחות בשבילי תשמחו שמחה גדולה . בשבילכם אתם יכולים להזיל דמעה וגם את זה אבקש שתעשו רק
המעבדה. על אף שכל חייכם היא היתה שם, ממש בפינת תודעתכם, סביר להניח שמעולם לא שמתם לב אליה ועל כן מעולם לא פתחתם את דלתה.
אז החלטתם לבוא לבקר בקו פנגן, "וולקם". בעצם אולי לא כל כך "וולקם", תלוי מה זה "וולקם" מבחינתכם 😉 קו פנגן הוא אי הצ'שרים. הצ'שרים
"את נשארת בתאילנד?" נימת ההפתעה בקול שלך היתה ברורה והמשיכה להדהד בי כמה ימים, עד שהוצאתי את זה החוצה: חלק מהנ״ל עלול להישמע כהאשמה והוא