לחזור למשחק

היום (שוב) כמו על המזח בהונג קונג, הגיעו הדמעות. רק שהפעם המילים שלהן היו אחרות. בדומה לאז  על המזח, זה הרגיש כמו תפילה. צעקתי לשמיים (אפילו שישבתי בשקט מוחלט על הספה בסלון). זה מרגיש כמו צעקה לשמיים כשישנו זיהוי של תקיעות כלשהי ברמה התודעתית ולמולה אפס פתרונות, אפס מחשבות, רק זיהוי שמשהו תקוע, הכרה בקוצר היכולת הנוכחית, ותו לא. סוג של חוסר אונים שלא ממשיך להיאבק בעצמו, אלא נכנע, קורס אל תוך עצמו וכל שיוצא זה שובל של דמעות וזעקה אילמת.

בבסיס הזעקה הספציפית הזו, נחה לה ההכרה שאין לי שמץ של מושג מה קרה לי בשנה וחצי האחרונות וחוסר המושג הזה מתסכל כי ברור לי שלא רק שמשהו התרחש, אלא התרחש משהו שטלטל את כל הקיום שלי מקצות הבהונות ועד קצות שערות ראשי.

חוסר היכולת לשים את אותו המשהו בתוך תבניות מסוג מילים גורם לו להתערבל בתוכי ללא סוף, כמו בלילה של עוגה שלא מפסיקה להתערבב בתוך הבלנדר ואף פעם לא מתקרבת לתנור.

לפחות באותם רגעים על הספה הבנתי שכל מה שמבקשת זה להבין ושכל מה שאינני מצליחה לחוש זו הבנה.

זיהיתי איך התודעה, כהרגלה, ישר מחפשת את הפתרון בחוץ בצורה של "מישהו"- "מישהו" שיעזור לי, במקרה הזה- להבין . בנוסף זיהיתי שהרצון להבין הפעם לאו דווקא נובע מהצורך השכיח להכניס את החוויה אל תוך תבנית, אלא מקורו ברצון להצליח לגשר בין הקסם שהייתי עדה לו במהלך אותן שנה וחצי, על כל גווניו- כאביו ושמחותיו, החוצה, אל העולם שמחוץ לי, עולם שאותה שנה וחצי העמידה אף את קיומו בספק וכבר לא היה ברור לי אם הוא קיים רק בתוך גבולות תודעתי או גם מחוץ לה.

כאב גדול נוסף מפלח את הבטן כשישנה הידיעה הברורה שה"מישהו" הזה לא קיים, ושכל החיפוש אחריו הוא עקר בשורשו. פעם אולי הייתי מחפשת פסיכולוג, ואילו היום האשליה הזו שיש מישהו שיש לו את היכולת האובייקטיבית לעזור , לסייע…גם היא, כמו כל כך הרבה דברים אחרים, נגוזה.

ואז בשקיעה כריס שיתף אותי שהיום הוא חש עייפות מהקיום. עייפות מלשחק את המשחקים של אחרים. הוא מוכן רק לשחק את המשחקים של עצמו, כך הוא אמר.

ברגעים שהוא שיתף את זה לא ידעתי עדיין למה, אבל הרגשתי שהוא מדבר אותי. רק בדרך ליריד על האופנוע, לבושה כמו ילדה,חובקת חזק את מותניו של אבי שאת תפקידו לקח כריס, הבנתי שהמילים בהן השתמש בשביל לשתף אותי בחוויה שלו היו בדיוק המילים שהיו חסרות לי, ושהוא מבלי לדעת תיאר בדיוק את מה שקרה לי בשנה ההיא, אותה אני מכנה שנת המוות.

באותה השנה משחקי העולם נחשפו לתודעתי במערומיהם , עד הקטן שבם, ובאותו הרגע בו הם נחשפו, מקום בתוכי, מבלי לחשוב או לשכלל את תוצאות מעשיו או אפילו לתהות לפשר מקורם, פשוט שמט בשניה אחת את כל כלי המשחק והלך.

ברגע שראיתי שהכל משחק, יצאתי מהמשחק. וכך חלפה לה שנה.

שנה בה הייתי קמה כל יום מחדש לעולם שחשתי שאין לי שום עניין בו. עולם שנחשף לתודעתי במערומיו, בכלום שבבסיסו, בכך שהוא כל כולו בנוי על בסיס המצאות שמבקשות לתת משמעות בעולם בו גם המשמעות עצמה הינה המצאה. עולם שכל מה שהוא מציע זה מינים שונים של בריחה מההכרה הזו של הכלום, בצורת התעסקות אינסופית, עשיה סזיפית, שיש לה כביכול מטרות רבות בעוד שבליבה מטרה אחת- להשכיח מהאדם את הכלום שבבסיס הכל.

כל יום מחדש זיהיתי בתוכי את הצורך "לעשות" מתעורר, כאילו לא השכבתי אותו לישון שוב לפני מספר שעות. לעשות, משהו, לא משנה מה, וכל יום מחדש בחנתי את הצורך הזה, המוכר והממכר ואת שורשו- אולי ישנו מאחוריו מניע חדש שאיננו מוכר לי, כזה שיצדיק עבורי את אותה עשיה אוטומטית לה הורגלתי במשך ארבעים שנה, אבל כל שזיהיתי היה הצורך להמנע מלחוש את הגירוד הפנימי הלא פוסק הזה, ואותו, אחרי 40 שנות עבדות, כבר לא הייתי מוכנה לשרת.

ואז, הגיע כריס ועמו נכנסה רוח חדשה אל תוך החוויה הקיומית שלי. משהו התרחש, משהו שהעמיד באור שונה את הכל.

משהו בכניסה שלו לתוך החוויה הקיומית שלי גרם לי להבין , גם אם לא הבנה שכלית שיכולתי לתת לה מילים- שכל עוד ישנה נשימה באפו של אדם, אין מנוס מלהשתתף במשחק.

כבר בתחילת הכרותנו כיניתי אותו "האינדיק שלי" , (על משקל הסיפור של רבי נחמן על בן המלך שיום אחד התעורר וחשב שהוא תרנגול- אינדיק), ומכיוון שהדבר העיקרי שהתעורר בעקבות הכניסה של כריס אל תוך החווויה הקיומית שלי היה רצון, לא נותר היה אלא להניח שלאלמנט הרצון יש תפקיד מהותי בכל הסיפור הזה של החוויה הקיומית, המשחקים שכרוכים בה ואופן ומידת ההשתתפות בם.

באותה שנת מוות, בטרם כניסתו של כריס אל תוך החוויה הקיומית שלי, לא מצאתי בתוכי רצון לכלום. כי הרי מה הטעם בלרצות משהו אחרי שפוגשים בהכרה (לא בהבנה) שכל ה"משוהים" למניהם הם פרי המצאת התודעה, שמורגלת בלהמציא אותם בכל רגע ובלבד שלא תיוותר עירומה.

הרצון, כך מסתבר, הינו יריית הפתיחה של כל משחק שהוא. ללא רצון, למשהו, אדם לא יכול להשתתף במשחק. הרצון הוא כלי המשחק בו האדם משתמש בשביל לנוע על הלוח.

אז לצד כניסתו של כריס ,נכנס גם רצון. ואולי גם טיפה לפניו, כי יתכן שאותו הרצון היה המגנט שמשך אותו אל תוך חיי- בתוך כל חוסר הרצון שאפיין את שנת המוות אני זוכרת בבירור שהיה רצון אחד שלא יכולתי להתעלם ממנו וזה היה הרצון לחבר. מישהו בעולם. לאו דווקא גבר, לאו דווקא אישה. זה לא עניין אותי. הרגשתי כל כך שקופה מחוץ למשחק. הרגשתי שכל מה שהעיניים של ההמון יודעות לזהות, ועל כן רק אליו יכולות להתייחס ורק לו לתת משקל, כרוך בקשר בל ינתק לאשליות המשחק- 'מטרות', 'יעדים' ושאר מני המצאות שממלאות את חייו של האדם במושג שמסובב את העולם כולו על האצבע הקטנה שלו-'משמעות'. וכמהתי, למישהו שיוכל לראות את עצמו, ועל כן גם אותי , מבעד לכל אותן המצאות שכבר חדלו להיות רלוונטיות עבורי.  

ואז כריס הגיע.

ועם כניסתו לחיי נכנסו רצונות-רציתי לראות אותו, רציתי לשהות עמו, לא כי "הוא" עניין אותי, אלא כי הוא הביא עמו משהו שלא הכרתי לפני ואותו המשהו נראה פתאום שווה את כל הגירוד הבלתי פוסק הזה. המשהו הזה היה "אנחנו". רציתי. כן, רציתי. לחוש ולהעמיק את ה"אותנו" הזה שהלך והתהווה במרחב בינינו. פתאום רציתי, וזה בפני עצמו היה כל כך מרענן.

הרצון הזה, הביא עמו, כמו קרון של רכבת, את כל יתר הקרונות בצורת רצונות, ועם כל הרצונות הללו הלכה והתרחבה בתוכי ההכרה שעל מנת שאהיה מסוגלת להיות נוכחת ולהעמיק את ה"אנחנו" הזה, ישנו הכרח בשימור האורגניזם שמשרת את החוויה הקיומית שלי וההכרה הבלתי נמנעת היתה שדברים שחדלתי לתת להם משקל הינם הכרחיים לצורך המשך הקיום ועל כן להמשיך ולהפנות להם גב יהיה להפנות גב לאותו "אנחנו" שהיווה את הבסיס לרצון מסוג שטרם הכרתי.

ההכרה הזו לא הגיעה אט אט או נבנתה בהדרגתיות אלא היכתה בי כגל צונאמי חסר רחמים. אותו גל צונאמי שהגיע כביכול משום מקום , כדרכם של גלי צונאמי, היה עדות לרעידת אדמה שהתרחשה אי שם במעמקי האוקיינוס כמה רגעים לפניו. רעידות אדמה שמתרחשות בלב האוקיינוס הן נסתרות לעין ובכל זאת הגלים שהן יוצרות מכים ללא רחם בכל מי שנמצא על החוף.

כשמתתי לא היה אכפת לו מכלום, השלתי מעלי באותה שנה את כל מה שעד אותה הנקודה התייחסתי אליו כאל ״אני״. "אני", כלי המשחק שאיתו הייתי מתייחסת אל אותה המציאות.

להתעורר אל תוך מכת גל צונאמי ללא "אני", משול ללהתעורר לתוך אמצע של משחק, ללא כלי משחק, ועל לוח המשחק ששמו "חיים", התעוררות ללא כלי משחק נושאת תוצאה בלתי נמנעת של טביעה.

התחלתי לטבוע.

ואז התחלתי לפחד.

ולהאבק

וכשנאבקים בגל צונאמי יש רק כיוון אחד אליו הדברים יכולים ללכת…

ואז, לאחר כמה שבועות של מאבק, שנשאו דמעות ללא סוף ומיים מלוחים ששטפו אותי ללא הפוגה, הגיע הרגע בו נכנעתי.

ניגשתי לארון, פתחתי את הדלת החורקת וראיתי אותה שם תלויה, את ההיא שכיניתי "אני". זו שגידלה שתי בנות לבדה, זו שאיכשהו הצליחה ליצור להן ולעצמה מקום לקרוא לו בית, זו שהלכה לכל הכנסים, רקמה את כל הקשרים העסקיים, הקימה חברה ויצאה ממנה. זו שכתבה ספר, זו שהיתה יוצאת כל סופש לרכוב בהרים על האופנוע. המבט שלה היה שמוט מטה, כמו בובה על חוטים שאף אחד לא משך בחוטיה כבר תקופה.

לקחתי מטלית לחה והתחלתי להוריד ממנה את האבק.

ועם כל שכבת אבק נוספת שניקיתי נוכחתי שהכל נשאר כשהיה- הפחדים שלה, המאוויים שלה, הכאבים שלה. הכל נותר דבוק אליה.

וידעתי שעתה, כששוב אחזור לעשות בה שימוש, אאלץ שוב לפגוש גם אותם.

והבנתי שאין שום ברירה. ועתה אני והיא יוצאות לדרך חדשה שעלולה להיראות מבחוץ כאותה דרך ישנה אך במהות היא כה שונה,

שכן עתה

"אני"

היא זו

המשתמשת

בה.

לחזור למשחק

היום (שוב) כמו על המזח בהונג קונג, הגיעו הדמעות. רק שהפעם המילים שלהן היו אחרות. בדומה לאז  על המזח, זה הרגיש כמו תפילה. צעקתי לשמיים (אפילו שישבתי בשקט מוחלט על הספה בסלון). זה מרגיש כמו צעקה לשמיים כשישנו זיהוי של תקיעות כלשהי ברמה התודעתית ולמולה אפס פתרונות, אפס מחשבות, רק

קרא עוד »

רגליים צועדות ברחובות בנגקוק

כמתה מהלכת, רגלי צועדות ברחובות בנגקוק. בכל פינה מסתתרת לה איזו איריס שהייתי.האיריס שהיתה מתרגשת למראה כל שוק, מייחלת שבאותו הרגע בו הבחינה בו מהמושב האחורי של "טקסי בייק אקראי, היתה בין דוכניו.האיריס שקונה כל מה שמתעורר בה רצון לקנות, והכל בכפולות, העיקר לא לחשוב יותר מדי.האיריס שהיו לה שתי

קרא עוד »

אדם קם בבוקר

אדם קם בבוקר ומיד רוצה רוצה קפה, רוצה לשטוף פנים, רוצה לבצע את שתכנן. רוצה. ובבסיס כל הרצונות האלו, ישנו הרצון שמנהל את כל המערכה, הרצון להמשיך את הקיום. זה הרצון שעל בסיסו נרקמים אלפי סיפורים ונרטיבים שבתורם מייצרים רצונות חדשים שאם יום אחד יתנקו כל אלו עד אחרון הרצונות,

קרא עוד »