"את נשארת בתאילנד?" נימת ההפתעה בקול שלך היתה ברורה והמשיכה להדהד בי כמה ימים, עד שהוצאתי את זה החוצה:
חלק מהנ״ל עלול להישמע כהאשמה והוא לא. זה שיתוף בלבד שמנסה להיות כמה שיותר מדויק מתוך ההנחה והתקווה שכך המילים יוכלו ביתר קלות למצוא את מקומן למקום שיוכל להכיל אותן אצלך.
רוצה לשתף אותך שההפתעה שלך מכך שאינני מתכננת לחזור לארץ הציתה בי תחושה שהזכירה לי את אותה התחושה שפשטה ביובל כשהרב הופתע לשמוע את מחשבותיה ה״פילוסופיות״ , כפי שכינה אותן. רק שאיתך , בניגוד אליו, שיתפתי מחשבות וחוויות מהדרך ולא פתאום ביום בהיר הטלתי פצצה. ככה לפחות אני חוויתי את האינטראקציה בינינו.
חשתי אכזבה. שוב מוצאת עצמי בלתי נראית ובלתי נשמעת על אף ניסיונותי לשתף, בדרכי.
ככל שהימים עוברים הולכת ומבינה עד כמה ה״לבד״ הזה שחשה, בלתי ניתן באמת לריפוי.
ריפוי, כאילו מדובר במחלה. מתכוונת לומר שתחושת הלבד היא מצב קיומי שאין לו תקנה. בני האדם יכולים לחלוק את חייהם באמצעות שיתוף של מחשבותיהם ורגשותיהם עם ״אחר״ כלשהו אבל הם כבולים לעשות זאת אך ורק באמצעות תבניות קוגניטיביות מסוג ״מילים״, ואפילו אם לא יעשו בהן שימוש, בסוף אלו הן אלו שיציירו במוחו של ה״אחר״ את המסר, ומילים, הן כלים לתקשורת, אבל רחוקות ממהות הדברים עצמם ועל כן הבדידות הקיומית של כל ייצור היא עובדה שלא ניתנת לשינוי .
הדרך היחידה לצאת מהמצב הזה שנקלענו אליו היא להתעלות לקיום שלא תלוי במילים בשביל לייצר תקשורת…
שואלת את עצמי, מה המסר שהתפספס, זה שבהיעדרו המיינד שלך מסוגל להעלות על דעתו אופציה בה אני חוזרת, אופציה שעבור המיינד שלי אפילו לא קיימת כרעיון להשתעשע בו…
מניחה שזו התחושה של ה״חייזרות״ שככל הנראה לא הצלחתי להעביר.
ועל כן אנסה להסביר שוב;
כבר תקופה ארוכה שחשה כאילו אינני מה״כוכב״ הזה. וזה לא קל להתהלך ככה בעולם.
פה באי אני לא חשה ככה, על אף שעדיין חשה לבד.
אבל במקום ההוא, זה שממנו באתי וזה שבו אתה עדיין מבלה את ימיך , סבלתי.
שם זו ארץ אחוזת שיגעון, שיגעון שזיהיתי תוך כדי היותי שם, אך ללא ספק המרחק הפיזי ומרחק הזמן חידדו את אותו הזיהוי, כך שאם אז זה היה נראה כמו תמונה מטושטשת שניתן לטעות בפרטיה אבל לא במכלול שלה, עתה התמונה חדה ובהירה עד כדי זיהוי כל פסיק , סיכה וחוט בה.
לא קל לי לכתוב את הדברים האלו כי ברמה מסוימת אני חופרת תחת יסודות הקיום שלך, אבל דע שאין לי שום כוונה לערער את עולמך. הרצון היחיד שמוביל אותי הוא הרצון להיות נראית ומובנת. צורך שכבר די ויתרתי עליו, מהסיבה שרשמתי מעלה, ובכל זאת משהו בי נאבק לא לוותר כשזה מגיע אליך, אולי כי לא רוצה לאבד אותך, “אותנו”, ויודעת שעתה כשהמרחק הפיזי ישנו, אם לא תצליח לראות, להבין אותי… מה ישאר?
זה לא מה שקורה באותה הארץ שכל כך מפריע לי אלא הנחות היסוד שמאפשרות לכל מה שקורה לקרות. הנחות יסוד שמבחינתי משולות לשיגעון וככאלו אין לי עניין לחיות לצדן ובטח שלא במדינה שחורתת אותן על דיגלה.
בגדול, כל העניין הזה של ״לחיות״ איבד את טעמו מבחינתי. לא ברמה של לשים קץ לחיי במובן של הפסקת פעילות האורגניזם אלא ברמה של אותו הדבר שהחברה הישראלית (ולא רק היא) מגדירה כ״חיים״, ובהתאם שמה את כל כוחה ומעייניה להגשים את אותם ״חיים״ (הרי זה ידוע, ה״חיים״ הם ערך עליון. נסה לערער על זה בכל קבוצת אנשים שאתה יושב עמה ונראה מה יקרה? אנשים לא יוותרו כל כך בקלות על הדבר שאין להם באמת צל של מושג למה הם אוחזים בו כל כך חזק, ראה שלא סתם התלהבתי מהסלוגן של אחת מחברות הרכב, (אלפא רומיאו אם אני לא טועה) , שאמר- ״זה שאתה נושם לא אומר שאתה חי״.
אני מניחה שכמעט כל מי שיקרא את הדברים יראה בכל אמירה מצדי שהוא לא ״חי״ אבל זה לא מה שאומרת. כי כל עוד לא מתקיימת הבנה והכרה כפי אלו שחווה, אז אלו החיים מבחינתו של האדם ומכיוון שכך, לא ניתן לערער עליהם.
אבל מאותו הרגע שיש הבנה של משהו, שאינה אגב באה בכוח ״יכולת״ או ״כישרון״, אלא פשוט פתאום קורמת עור וגידים, פתאום נבטה לה בתוך היישות שלי הבנה צלולה ששמה באור אחר את כל מה שחשבתי עד אותו אותו היום על ״עצמי״ או על ה״עולם״.
כפי שלא ניתן לקחת בעלות וקרדיט על היכולת שלנו לראות, וגם לא על היכולת שלנו לנשום, כך אותה ״הכרה״, ״הבנה״ הגיע וכפתה עצמה עלי … אבל כפי שאי אפשר לקחת בעלות גם אי אפשר להחזיר את הגלגל אחורה…
בעולם ההוא (כך מכנה את ישראל) יש כל מני דברים שנחשבים ״חשובים״, גם החיים עצמם נחשבים בו ממש חשובים. כל הדברים, כולל החיים עצמם, איבדו את החשיבות שלהם ב״עיני״. הסיבה לאבדן היא ההכרה שלפתע התבהרה בנוגע לשורש החשיבות- כלומר מתי והיכן, על ידי מי ולמה הם הפכו להיות חשובים כל כך.
ברגע שהבנתי את זה, מבלי משים וללא שום כוונה הם איבדו את חשיבותם עבורי. קצת כמו הרגע שדורותי מגלה שבעצם הקוסם מארץ עוץ הוא אדם בשר ודם שמסתתר מאחורי מכונה גדולה.
איך אפשר לחזור למקום שגילית שכל הקיום שלו זה אשליה אחת גדולה?
שכל דרי אותו המקום, לא רק שסוגדים לאותה אשליה אלא אף נאחזים בה בכל הכוח, פוחדים ממנה, מהללים אותה ויום ולילה משרתים את המנגנון שיוכל להחזיק אותה חיה וקיימת.
זה לא שפה החוויה היא הפוכה, אבל לפחות בניגוד לעולם הישן אף אחד לא מתיימר פה לדעת משהו. אנשים לא חיים פה תחת אותן הנחות ייסוד של אותו העולם, ואיכשהו זה נותן תחושה של אויר, אולי כי כשאין התאגדות ברמה של ״ציבור״ לתמוך באשליה כלשהי, תהיה אשר תהיה, אז יש פחות רעשים חיצוניים שיכולים להפריע לשמוע מה מתחולל בפנים.
כל הקטע הזה של לרצות ״כסף״, ״בית״ ,״זוגיות״, ״חברים״, ״חוויות״, ״משפחה״ , כל אותם ״ערכים״ שמועלים על נס בעולם ההוא, אלו שבגדול אפשר לסכם שאלו הם ה״חיים״ שם. מה נשאר אם מוציאים את העוקץ מכל אלו?
זה מה שבאתי לגלות
לא כי באתי לנסות להיפרד מהם או להוציא מהם את העוקץ באופן אקטיבי, אלא בגלל שהוא פשוט התאדה יום אחד.
תאר לעצמך את החוויה של לחיות בעולם בו כל הדברים הנ״ל שהם החיים (כביכול) מבחינת כל העולם שמסביבך בעוד שהאדם לא חש בהם חיות?
זה כמו להגיע לניו יורק עם ארבעים מיליון שקל שלא ניתן להמיר לדולרים.
אז פה לפחות אף אחד לא מנסה למכור לי שום דבר, והמטבע בו משתמשים הוא קוד פתוח, כך שמה שהגעתי איתו שולי ממילא.
אני מניחה שיתכן ואתה חווה בהחלטה הזו שלי ויתור עליך וזה גורם לך כאב.
אז אומרת לך שאם אתה כואב את הכאב הזה אתה צודק (אם לא, תשכח מזה 😜)
לא משנה איך אהפוך את זה אכן המעבר לפה גובה ממני מחיר, שחלק ממנו זה הקרבה אליך והיכולת להמשיך את הקשר שלנו באותה המתכונת השבועית הפיזית בו הכרנו אותו .
אבל המחיר ההפוך ארזי… המחיר כבד מדי, ואם תקרא שוב את הדברים אולי תכיר שהוא קצת משול למוות עבורי…
לוקחת בחשבון שאולי אחרי שתקרא תבין שסופית השתגעתי אבל לוקחת את הסיכון, אין לי כבר מה להפסיד ממילא ולהרוויח יש לי , אותך ואותנו .
ושיגעון?
הוא מבחינתי רק מחמאה, כל עוד הוא נסמך על הערכים של העולם המשוגע שממנו נפלטתי.
