הדרך

ישבנו על הטרסה בנקודת התצפית עליה המליץ לי חבר בבית קפה כשביקשתי רעיונות לאן יכולה לקחת את אבא שלי ואישתו שבאים לביקור. האי הזה זה אי שלא פועל על פי המנגנון שכל העולם פועל בו ועל כן "דברים לעשות" אינם דבר שכל כך פשוט למצוא בו.

לפנינו נפרש הנוף של כל הצד המערבי של פנגן ואפילו את סמוי ראינו ממרחק.

מרים ישבה מאחורינו על הכורסאות, לא היה לה נוח לשבת על המחצלות בקדמת הטרסה איפה שאבא התישב ואני הצטרפתי אליו. שמחתי שיצא ככה, הוקרתי כל רגע להיות במחיצתו לבד, אפילו שזה לא היה ממש לבד כי היא עדיין היתה שם ושמעה את הכל ויכלה בכל רגע להחליט שהיא כן לוקחת חלק בשיחה, אבל לפחות הסיכויים היו מעטים יותר ולפחות נחסכו ממני הבעות הפנים שלה.

 אבא לגם משייק הפאפיה שלו ואמר כאילו משום מקום:

"את יודעת מה הבעיה שלי איתך? את לא יודעת לקבל ביקורת"

לא הייתי צריכה לשאול למה הוא מתכוון, היה ברור לי ששוב אנחנו נכנסים  למרחב ההחלטה שלי להעתיק את חיי לתאילנד ביום בהיר אחד לפני חצי שנה.

"אני מבינה למה אתה מרגיש ככה" עניתי לו. ובאמת הבנתי. "פשוט בעולם שלי אין למושג "ביקורת" תוקף בכלל"

כבר ראיתי אותו מתחיל להתעצבן, בונה לעצמו תילי תילים של מילים והסברים למילים שבכלל לא נתתי ומוכן לייחס אותם אלי ולהתחיל לענות לי על כל מה שלא נאמר.

ידעתי שאם אקח נשימה הוא כבר יתחיל שוב לדבר והמילים שלו רק יוכיחו לי שהוא בכלל לא הקשיב אז מיהרתי להסביר, על אף שלא אוהבת למהר.

"תבין אבא'לה, בבסיסה של כל החלטה לתת ביקורת חייבת להיות מונחת הנחת יסוד שיש "דרך" כלשהי שהיא "ה" דרך הנכונה וכפועל יוצא כל שאר הדרכים שאינן אותה "ה" דרך אינן נכונות.  לא ככה?"

אבא מלמל משהו והיה ניתן לראות בעיניו את המלחמה בין המקום בתוכו שמבין את מה שאומרת לבין המקום שמבין שאם יקבל את מה שאומרת יהיו לכך השלכות מרחיקות לכת על התפיסה שלו, כאלו שלא בטוח שהיה רוצה להיפגש בהן.

המשכתי; "מכיוון שאני לא חושבת שישנה שום דרך שהיא נכונה יותר מדרך אחרת, אז כן , לכל ביקורת באשר היא אין מקום בדיאלוג איתי. אתה יכול לומר מה אתה חושב ומרגיש תמיד, אבל זה "נכון" בדיוק באותה המידה של מה שאני או כל אחד אחר חושב ומרגיש"

"הרי אם תקח עכשיו עשרים אנשים רנדומליים מהרחוב ותשאל אותם ביחס למשהו מסוים מה היא הדרך הנכונה, תהיינה לפחות עשר דעות שונות וכל אחד מאותם האנשים יהיה בטוח שהדרך שלו היא "ה" דרך… "

"אז תאמר לי אתה אבאלה, אתה חושב שמישהו מהם יודע מה הדרך יותר מיתר האנשים שנשאלו?

ובכל זאת כל אחד מהם בטוח שהדרך שלו היא הנכונה, ושנינו יודעים שאיננה יותר משל כל יתר ה-19, אז למה זה לא תקף כשזה מגיע אליך?"

אבא שתק אבל ראיתי על הפנים שלו שהוא לא באמת מקשיב. מרים מאחורה צוטטה, הייתי כולי תפילה שתמשיך לשתוק, ידעתי שעצם הנוכחות שלה משפיעה על מידת היכולת שלו להקשיב וגם על היכולת שלי להתבטא בנחת מבלי לחשוש שכל רגע היא תחליט לקחת חלק פעיל בשיחה ולשטוח בפנינו את דעותיה.

אבא הסתכל עלי בתסכול ואמר:

"אי אפשר לומר לך שום דבר, יש לך תשובה להכל"

"אני לא יודעת כלום אבא'לה, פשוט בדיוק מהסיבה הזו אני יודעת שגם אתה לא יודע"

"אני לא יודע כלום…" שתק רגע והוסיף "אני לא יודע כלום?!" הוא מלמל את שני המשפטים הללו חצי לעצמו חצי אלי ואז מיד שאל:

"אז הדרך שלך היא הדרך הנכונה?"

"לא. איך היא יכולה להיות הנכונה? אין לי שום דרך"

"אז ככה חיים? בלי דרך?"

"אני מבינה שקשה לך לקבל את זה, אתה כבר 80 שנה חי תחת הנחת הייסוד שבשביל לחיות חייבים דרך"

"אז את יודעת הכל?"

"אני לא יודעת כלום"

ואז אחרי שתיקה הוספתי "בעצם אני יודעת רק דבר אחד, להרגיש מה עושה לי נעים"

*

אבא שתק והמשיך להסתכל על הנוף.

נזכרתי איך אתמול כשדיבר איתי בבריכה על ההחלטה שלי לעבור לתאילנד, לא רצה לשמוע מילה עלי ואפילו אמר:  "איך את מרגישה זה לא משנה" במילים האלו, וחזר והדגיש, "הבנות הן אלו שנחשבות".

גם אתמול עניתי לו באופן דומה להיום ,גם לגבי ההחלטה שלי לעזוב לתאילנד אני לא יכולה לומר אם היא "נכונה" או לא, אני רק יודעת להסתכל על המציאות סביבי ולראות מה אני והבנות חוות ושלושתנו מאושרות מתמיד.

באותו הרגע משהו ניצת לו בעיניים.

"את רוצה לומר לי" אבא אמר כמוצא שלל רב, היתה לו הרגשה שהפעם הוא כנראה הולך לומר את הדבר שלא קיימת אמא בעולם שלא תתנגד לו,

"שהבנות שלך יותר מאושרות עכשיו כשאת פה מאשר כשהיית בארץ איתן?"

"כן" עניתי לו בחיוך מבלי להסס. "תשאל אותן" אמרתי ומיד הוספתי, "אבל לא בטלפון, כדי שתוכל להסתכל להן טוב טוב בעיניים כשהן עונות לך"

הוא לדעתי עדיין היה תקוע בהלם מהמהירות והפשטות בה עניתי לו את ה"כן" הזה.

יכולתי להבין למה, הרי במבט חיצוני המצב בו ילדים מאושרים יותר ללא הנוכחות הפיזית של ההורה מאשר לצד הנוכחות שלו הוא מצב שהיה מעציב שלא לומר מדכא כמעט כל הורה , ואיכשהו זכיתי שזה לא מעציב אותי.

העצב, באם היה מגיע, היה תוצר של תחושת כישלון, כאילו עלי לגרום להן להיות מאושרות בנוכחותי, כאילו זהו תפקידי עלי אדמות.

עוד אחת מהנחות היסוד השטותיות שעולם שלם חי איתן כנר לרגליו.