בחלק הראשון של המאמר הגדרנו מה היא 'מצריים' בראיה של התהליך ההתפתחותי של אדם. בנוסף הגדרנו מה היא ‘הנחת ייסוד’ ומה היא ‘מהות פנימית’. בנוסף התבוננו בשורש הצורך האנושי בשיתוף פעולה שיושב בבסיס המצאת השפה.
בחלקו הנוכחי של המאמר נכוון את עלומת האור על תפיסת ה"אני" וההשלכות שהיא נושאת עבורנו.
*
לכל אדם המצריים שלו, ולצד זאת, המצריים של כולם מזינים זה את זה ויוצרים מצריים ענקית אחת כוללת. בחלקו הראשון של המאמר נוכחנו שאנו זקוקים זה לזה בכדי להוציא רעיונות מנטליים מן הכוח אל הפועל. אותו כוח שמאפשרת לנו אותה ההתאגדות , הוא זה שעלול לעמוד לאחר מכן נגדנו.
בדוגמא של האי, (מצריים-חלק א'), ההתאגדות היתה ברמה הפיזית- שיתוף פעולה לצורך בנייתו של סכך אבל רגע לפני ההתאגדות במישור הפיזי חייבת להתקיים התאגדות במישור המנטלי, שמרכזה יצירה של מושגים והסכמה משותפת ביחס למשמעות שלהם.
בשביל להזיז את העצים וליצור מהם סכך עלינו ראשית להסכים שהדברים האלו שאנו מביטים עליהם הם עצים ושכל שאר הדברים אינם עצים, אחרת כשנאמר עץ, כל אחד ילך ויביא משהו אחר…
יוצא שבעצם מצריים היא שלב בלתי נמנע בהתפתחות של כל אדם, וכלומר לא ניתן להימנע ממנה.
הדרך ל"ארץ המובטחת" חייבת לעבור דרך מצריים.
כל אדם נמצא במיקום אחר במסע ההתפתחותי שלו. אחת הדרכים להבחין בין השלבים השונים בתהליך ההתפתחותי הן על ידי הסבת תשומת הלב למידה בה האדם מזוהה עם ה"מצריים" שבתוכו.
כאמור הירידה למצריים היא בלתי נמנעת מעצם היותנו הייצורים שהיננו, אבל היציאה ממנה לעומת זאת אינה הכרחית, ומה שמבדיל בין אנשים איננו היותם בתוך מצריים או מחוץ לה, אלא המידה בה הם מזהים את מצריים כמצריים ואת עצמם כעבדים.
נקודת ההתחלה של תהליך ההתעוררות, היא ההכרה שתפיסת ה"אני" בנויה על בסיס מושגים והנחות שאינם אישיים ואוטונומיים אלא נלמדו במשך שנים ואומצו בתור הזהות העצמית של האדם. רק לאחר שהאדם מבין שכל מה שהוא מגדיר כ"אני" הם למעשה השיקופים של הנחות שאימץ על מנת לזכות באהבתה וקבלתה של החברה, רק בנקודה הזו הוא מתחיל את תהליך היציאה ממצריים שלו.
ההכרה הזו, שכמעט כל מה שהאדם מגדיר עצמו דרכו הינו פועל יוצא של הסכם לא מדובר בינו לבין החברה שהוא חי בה אינה פשוטה שכן היא מעמידה סימן שאלה גדול בתוך האדם ביחס לשאלה "מי אני?" ובחברה כמו שלנו בה "חוסר וודאות" מקבל יחסי ציבור שליליים, התחושה הזו, כחלק מאותו סט הנחות כוללני, גם היא מייצרת באדם בתורה חשש שמביא באופן אוטומטי תגובה של התנגדות.
תפיסת ה"אני"
תפיסת האני היא אשליה שמאפיינת את החברה האנושית. גידול הצאצאים תוך שמלמדים אותם הזדהות טוטאלית עם כל רגש ומחשבה שעולים בהם ושימוש באותם רגשות ומחשבות על מנת להגדיר את אותה זהות העצמית הינה חלק מהרסן שהחברה בונה סביב נפשו של כל אדם החל מראשית חייו בכדי שתוכל לנתב אותו ואת בחירותיו כרצונה תוך שהיא נוטעת בו תחושת חירות אשלייתית.
למי שטרם התחיל את תהליך היציאה ממצריים ,הנ"ל עלול להישמע מאוד לא מובן ואף לעורר התנגדות. תרגיל שיכול לעזור בשביל לחוש את הכתוב ולא רק להבינו יכול להיעשות על ידי שימוש בדימיון. הדימיון שלנו הוא כלי מדהים שמאפשר לנו התפתחות באם נעשה בו שימוש יעיל. תרגיל אופציונלי בהקשר הנוכחי – להסתכל על היום שעבר ומה שהתרחש בו. לאחר מכן לדמיין מצב בו האדם חי לבדו על אי. האם היה בוחר להתלבש? ואם כן, באיזה אופן? האם היה אוכל את האוכל שאכל היום? מה מסך הדברים שעשה , חשב והרגיש היום היה אחרת באם לא היה חי בתוך חברה? זה דורש התבוננות עיקשת וכנות בלתי מתפשרת. זה לא תרגיל שאפשר לעשות על "רגל אחת"… מצד שני, בשביל לצאת ממצריים אדם חייב להיות מצוייד ממילא בשתי תכונות אלו (התבוננות עיקשת וכנות בלתי מתפשרת), אז זו בהחלט נקודה טובה להתחיל ממנה…
הפרדוקס מתחיל להיחשף כשמגלים שאותן הנחות ייסוד שכולאות את האדם גם מהוות עבורו את הקרקע עליה בנויה זהותו וממילא חייו. זו הסיבה שמרבית בני האנוש מצוידים ברצון עצום לחירות ולצדו פחד מטורף ממנה.
בן האנוש הטיפוסי לאחר שהכניס עצמו למצריים, מחפש מלך שימלוך עליה בכדי לייחס לו את האחריות להיותו עבד במצריים.
השכחה הזו , בנוגע לכך שאנו אלו שהכניסו עצמם מלכתחילה למצריים נושאת מספר השלכות וביניהם מידת ההכרה בכוח לצאת ממצריים. כי באם לא אני אחראי למצב, אזי האחריות לצאת ממנו גם היא איננה חלה עלי.
בכדי לצאת ממצריים עלינו ראשית להכיר בכך שאנו הכנסנו עצמנו אליה מלכחילה, הכרה שהיא תוצר של חקר והתבוננות פנימית ואינה נותרת ברמה האינטלקטואלית.
אבל
וכאן מגיע 'אבל' גדול
ממצריים עלינו להוציא לא את ה"עצמי" הכוזב שעד היום חשבו שהוא אנחנו.
אותו "עצמי" כוזב הוא הוא זה שמחזיק אותנו במצריים. כל עוד אנו חושבים שה"אני" הכוזב הזה הוא אנחנו, זו עצמה מצריים.
השלב הזה יכול להיות משול לאדם המגלה באדמה ליד ביתו נגע וכאשר הוא מתחיל להשמיד אותו הוא מגלה שהאדמה שעליה בנוי ביתו כולה נגועה בו.
איך ידע האדם מה מתוך כל המכלול שעד היום התייחס אליו כאל "עצמו" הינו הוא ומה איננו?
על כך – בחלק הבא…
