על פי הסיפור המקראי מצריים היתה ארץ בה בני ישראל שהו עד לרגע בו המצרים החלו לשעבד אותם ולהפכם לעבדיהם, כפועל יוצא התעוררה בבני ישראל ההכרה שעליהם לצאת ממצריים.
כמו מצריים המקראית, גם מצריים הפנימית מרגישה בהתחלה כמו המקום הטבעי ביותר להיות בו, וכמו מצריים המקראית ההכרה במקום שהיווה בית כ"מצריים" מתחילה רק כשישנה הבנה שהיננו עבדים לאותם אלמנטים שהיוו עבורנו עד הלום קרקע.
על פי המסמך הנ"ל "מצריים" מייצגת שלב בתהליך ההתפתחותי שמאפיין את הייצורים מסוג בני אנוש. אלו שלא מכירים בה, נותרים בה כל חייהם, בטוחים שהם בארץ המובטחת. ואלו שמכירים בה כבר החלו לצאת ממנה. "'מצרים' על הפי המסמך הנ"ל מייצגת מצב בו האדם מוצא קרקע ובטחון בכל אותן הנחות ייסוד שהוטמאו בו לאורך חייו מבלי להטילן בספק במקום לשאוב את אותם קרקע ובהכרח נחמה, ממהותו הפנימית.
אבל מה היא "הנחת יסוד" ומה היא "מהות פנימית"? באם לא נגדיר את המושגים הללו אנו עלולים ליפול במלכודת הפער שישנו בין פרשנויות שונותשל אנשים שונים לאותו המושג;
הנחת ייסוד הינה קביעה (מוחלטת) שעל בסיסה מתאפשר תהליך חשיבה אנושי.
להלן הדגמא לטענה שתהליך החשיבה האנושי לא יכול להתקיים ללא קיומן של הנחות ייסוד, תוך הסבר והדגמה של הנחות הייסוד.
נקח את האמירה "אני כועסת על רן כי לא הזמין אותי למסיבה" ועל בסיסה נדגים ונסביר
הנחת הייסוד שעל בסיסה יכולה להתקיים תחושת הכעס המתוארת במשפט הנ"ל היא –"רן היה אמור להזמין אותי למסיבה". תהה הסיבה אשר תהה, אם לא הייתי חושבת שרן אמור היה להזמין אותי לא הייתי כועסת שהוא לא הזמין.
עכשיו לשלב הבא. מה הנחת הייסוד שעל בסיסה יושבת ההנחה "רן היה אמור להזמין אותי למסיבה"?
תשובה אפשרית יכולה להיות:"אני תמיד מזמינה את רן למסיבות".
אז חשפנו הנחת יסוד נוספת שהיא: "אם אני עושה משהו עבור מישהו, אני מצפה שגם הוא יעשה את אותו הדבר עבורי"
מה הנחת הייסוד שעל בסיסה יושבת ההנחה שאם אני עושה משהו עבור מישהו, אני מצפה שגם הוא יעשה את אותו הדבר עבורי? וכך הלאה עד שמגיעים לשורש….
אז הגדרנו מה היא "הנחת ייסוד", נותרה בפנינו המשימה להגדיר מה היא "המהות הפנימית של האדם? ננסה להגדיר אותה, לצורך הדיון כמובן, כי בראיה רחבה אותה מהות לעולם לא תוכל להיות מתוארת במילים.
המהות הפנימית של האדם מתייחסת לאותו רובד קיום ראשוני משותף לכולנו, זה שהיה נקי בתחילת החוויה הקיומית , עדיין קיים גם כעת, למעשה הוא לא השתנה אפילו לא בטיפה, אך בניגוד לשנות החיים הראשונות בהן הוא היה כאמור "נקי",עתה הוא מכוסה בשכבות של חוקים, מושגים, הנחות יסוד, כתובים ושאינם כתובים שהומצאו מסיבות שונות לאורך התפתחות המין האנושי בכדי לענות על צרכים שונים שאת רובם המציא המין האנושי.
הוספו לנו ואנו הוספנו כל כך הרבה שכבות על גבי אותו רובד קיום ראשוני, ושכחנו לייצר לנו שביל של פירורי לחם בשביל שנוכל למצוא את הדרך חזרה הביתה. אבל אל דאגה. בניגוד לכל אותם מושגים שהמצאנו וכל אותם חוקים והנהגות שחוקקנו והחלנו על עצמנו, שכולם נושאים את הטבע הבסיסי של השינוי, אותו קיום ראשוני לא משתנה, שינוי זה לא דבר שאפשרי אצלו, כי שינוי הוא גם מושג שהמצאנו, ואותה הנקודה שהיתה והינה שם לפני כל המושגים בהכרח לא יכולה שאותם מושגים שהומצאו לאחריה ישפיעו עליה… לא?
מגדל בבל
בסיפור של מגדל בבל המקראי האלוהים לא רואה בעין יפה את כוונת בני האדם שהחליטו לבנות את המגדל ועל כן פוגע בהם ב'בטן הרכה'- בכוח שלהם להוציא רעיונות מהכוח אל הפועל.
בכדי שיתבצע שיתוף פעולה בין (לפחות) שני אורגניזמים, תנאי ראשון הוא יכולת תקשורת וזו הסיבה שבגינה מגדל בבל לא יכל להיבנות. האפשרות שלו להיבנות סוכלה ברגע שהאלוהים לקח מהאדם את האפשרות לתקשר זה עם זה ,כי באותו הרגע נלקחה מהאדם היכולת ליצור שיתוף פעולה.
שיתוף פעולה, כתנאי הכרחי, מצריך תקשורת ברורה ובהירה. ללא כזו לא ניתן להוציא מן הכוח אל הפועל רבים מהרעיונות שראשו של האדם יכול לדמיין.
אז יצרנו שפה משותפת בכדי שנוכל לתקשר והגדרנו כל מני חוקים שאפשרו לחברה שלנו כמה שיותר לא להפריע למימוש כל אותם דימיונות שהצלחנו לדמיין והגדרנו כמטרות. דוגמא לחוקים שהומצאו לצורך שמירת הסדר שיאפשר לאותם שיתופי פעולה להתקיים ביעילות- קבענו שראוי לעזור לאדם בצרה ושלא הגון לאכול אדם אחר אם רעבים אבל הגון לעשות זאת כלפי כל ייצור חי אחר.
בשביל להבין את הקשר בין שתי הדוגמאות הללו לבין הצורך לתחזק את קיומה של חברה יצרנית, תארו לכם עולם בו אנשים היו יכולים להשביע את הרעב שלהם מאכילת זה את זה ועולם בו בו לא היתה שום ציפייה חברתית לעזור למישהו שנמצא במצוקה. היכולת לייצר שיתופי פעולה היתה מעוקרת משורשה, היינו עסוקים בחרדה מלהיאכל. ואלו רק שתי דוגמאות להנהגות שאימצנו לצורך קיומה של החברה שרצינו שיחולו בה כל שאר החוקים שנמציא.
בנקודה זו אני מאמינה שיהיו קוראים שיחושו לא נוח. מה זאת אומרת המצאנו את ההנהגות האלו? קול בתוכם יתרעם ויתהה. הרי ברור שאכילת אדם אחר היא דבר פסול ונורא ומתן עזרה לאדם בצרה זו חובה בסיסית של כל אדם. התחושה הלא נוחה שקוראים אלו חווים והרציונליזציות בהן המיינד שלהם משתמש בכדי להסביר אותה הם דוגמא חיה לגולם שקם על יוצרו.
בכדי לנסות להמחיש את הצורך ב"אחר" כלשהו וביכולת תקשורת עם אותו האחר לצורך הוצאת היכולת המנטלית של האדם מן הכוח אל הפועל דמיינו אדם שנולד לבד על אי בודד, נכנה אותו אדם א'. אין לו מי שילמד אותו שפה, או דרכי התנהגות מקובלים ועל כן שני המושגים הנ"ל – "שפה", "דרכי התנהגות", בכלל לא קיימים בעולמו. הוא גדל לבד על האי. כעבור מספר שנים בהן הוא סובל מהגשם ומהשמש שמפריעים את שנתו לעתים, עולה בדעתו הרעיון שניתן לקחת את העצים שנפלו מהסופות לאורך השנים ולהניח אותם מאוזנים זה לצד זה, עם מרחק בינהם לבין האדמה בכדי לייצר לו מרחב בו יוכל לישון ללא חשיפה לתנאי מזג האויר המשתנים.
לאדם א' יש רעיון (קרי לקחת את העצים להרים אותם בצורה מאוזנת וליצור מחסה), הוא ניסה לבצע את הרעיון לבדו אבל גילה שאין לו מספיק כוח (לדוגמא). יש לו מגוון רעיונות איך הוא יוכל להרים את העצים, אבל לצורך הגשמה שלהם הכוח שלו לבדו פשוט לא מספק.
ואז מגיע לאי אדם ב', גם אדם ב' גדל על אי בודד לבדו, כלומר גם אותו אף אחד לא לימד שפה או דרכי התנהגות.
עבור אדם א' נוכחותו של אדם ב' מהווה בשורה , עתה ניתן יהיה להגשים את רעיונותיו. הוא ניגש אליו אבל מוצא שאין לו ממש דרך להעביר לו את הרעיון שמצטייר באופן מושלם בראשו. הרעיון מורכב מכל כך הרבה אלמנטים, ביניהם "עץ" "הרמה" "מזג אוויר" "מכסה" ועוד. ואילו לו, לאדם א' אין שום תבניות קוגניטיביות שמשותפות לו ולאדם ב'. בכדי להצליח להגשים את הרעיון תנאי הכרחי הוא יצירה של שפה משותפת. משמע כל שיתוף פעולה חייב שפה משותפת בכדי לצאת מן הכוח אל הפועל.
יוצא שהשורש שהניע את היצירה של שפה הוא הצורך ליצור תקשורת שביסודו הרצון להוציא מן הכוח אל הפועל רעיונות.
החל מאותו הרגע בו התרחש הרעיון הראשון וכפועל יוצא נוצרה לה השפה, הרבה רעיונות זרמו בנהר האנושות ומיליארדי מילים הומצאו ואין ספור שיתופי פעולה התקיימו ובהתאם עוד אינספור רעיונות רקמו עור וגידים .
איכשהו בתוך השצף קצף של נהר ה'רעיונות' וה'פעולות' וה'הישגים' הזה החברה התחילה להתאהב בהמצאה של עצמה- זו שאפשרה לה להוציא רעיונות מן הכוח אל הפועל, וכדרכם של התאהבויות החלה להיות עיוורת לעצמה.
למושא ההתאהבות שלנו קראנו "עשיה".והאם אפשר להאשים אותנו? נוכחנו איך אלמנטים שאנו מדמיינים בראש הופכים לדברים בעלי קיום עצמאי משלנו שמשרת את צרכינו. טירוף. מאותה נקודה והלאה הדרך היתה סלולה להגדרתה של כל פעילות יצרנית של עשיה כערך עליון . כל התנהגות שאינה כזו הוגדרה כפועל יוצא כחשודה בבטלה ובזבוז זמן , זמן שהיה אמור להינתן לחברה כגוף ייצרני של כל המטרות שזו הגדירה.
בשלב מסוים שכחו בני האדם שהם אלו שהמציאו את השפה, את החוקים ושלל האלמנטים המנטליים שכאמור היו הכרחיים לצורך קיומו של שיתוף פעולה. מה קורא כששוכחים שאנו המצאנו משהו?
לצורך מענה על השאלה הזו אני מחזירה אותנו לפיסקה ממנה התחלנו:
כמו מצריים המקראית, גם המצריים הפנימית מרגישה בהתחלה בתור המקום הטבעי ביותר להיות בו, ההכרה באותו המקום כ"מצריים" מתחילה רק כשישנה הבנה שאותם אלמנטים שהיוו עבורנו קרקע עתה מושלים בנו ולפיכך אנו הפכנו לעבדים שלהם. הפכו להיות עבדים של אותם החוקים עצמם, בעודנו מאמינים בהם כבמאין אמת אבסולוטית חיצונית שלא ניתן לערערה. למה דומה הדבר? לאדם שבונה לו תא , נכנס לתוכו, נועל אחריו את הדלת, שם את המפתח
