"אני"

אתה האדם היחיד ששיתפתי אותו בתגלית המרעישה בנוגע לקיום שלי, או אולי יהיה מדוייק יותר לכתוב- לגבי אי הקיום שלי, בעצם אמרתי גם לגיל אבל לא נכנסנו לזה.

אחדד- אתה היחיד שאני חשה בנוח איתו עד ש"זה" כבר חלק מהשיח שלי באופן טבעי מולך. "זה", אלמנט שלא אחשוף גם לא במעט בפני רוב בני האדם, מהסיבות המובנות (הן מובנות, נכון?)

ביקשת שאכתוב על זה משהו. לפני שאנסה רוצה לשתף אותך בפרדוקס שטמון בניסיון להסביר למה "אני" לא קיימת.

כל הסבר בנוי על מילים, שבנויות על מחשבות, (אתה בטח כבר עייף מהדיבורים שלי על המחשבות והמילים והיותם תבניות קוגניוטיביות חסרות מהות בפני עצמן, אבל אין ברירה, זה הבסיס להכל).

ראשית יש להבין למה למילה ולמחשבה לא יכול להיות לעולם קשר ישיר למהות הדברים; הם (המילים והמחשבות) רק האצבע שמצביעה על הירח, ועל כן הן לעולם לא יוכלו להיות הירח.

איפה "מגדל האם"? המקום בו נוצרות ונרקמות המחשבות שהופכות למילים? רוב האנשים יאמרו שזה הם, הם חושבים , הם מרגישים. כלומר כל מחשבה או רגש עליבא דרוב העולם, היא תוצר של "אני" כלשהו.

משמע בשביל שיהיו מחשבות צריך להיות "אני", בשביל שיהיה "אני" צריכות להיות מחשבות.

ופה טמונה סתירה, כי למעשה בבקשה להסבר למה "אני" לא קיימת, יש פניה ל"אני" כלשהו שיסביר למה הוא לא קיים, כל עוד יש הסבר, יש "אני". ולכן לא יכול להיות הסבר, לא בצורת מילים לפחות. אבל אם אנחנו מחפשים את מהות הדברים ולא את האופן שבו אותה מהות מיוצגת אז אל לנו להצמד לצורך במילים ואפילו להיפך.

ועדיין לא עניתי…

לימד אותי אדם חכם למה לעולם לא אוכל לדעת מי אני; כשם שהעין לא יכולה לראות את עצמה, והשפתיים לא יכולות לנשק עצמן כך גם אני לעולם לא אוכל לדעת אותי.  הדבר היחיד שאוכל לדעת בוודאות הוא מי אני לא.

באם יש הבנה של הנחת היסוד שכל יישות לא מסוגלת לתפוס ולהבחין בעצמה, אזי היא בין השאר מובילה למסקנה הבאה: אם הדבר עצמו לעולם לא יכול לתפוס את עצמו, משמע שכל מה שהוא כן מסוגל לתפוס איננו הוא.

מאותו הרגע שאותה הבנה הפכה להיות שלי (וארחיב על זה אולי פעם אם תרצה- מה הכוונה בהבנה שהפכה להיות שלי), היא הוטמעה אט אט אל תוך מהלך ההתבוננות העצמית שלי, (שגם ככה נמצאת על הילוך די גבוה), והביאה איכות חדשה לחווית הצפייה;  ההבנה שכל מה שאני מבחינה בו , איננו אני.

מחשבות, רגשות, איברים, תחושות, כל אלו שפעם היו "אני" חדלו ונותרו כסרט שמוקרן על מסך בתוכי.

צירוף האותיות שניתן לי בכדי שהעולם יוכל לעשות גם ממני תבנית קוגניטיבית, שייך אלי בדיוק כפי ששתי האותיות 'ע' ו 'ץ' שייכות למהות האורגניזם שפורץ מהאדמה .

כל הדברים שדרכם חוויתי את ה"עצמי" שלי, התגלו לי כהכל מלבדי. מושגים והגדרות ריקים שיצרתי על בסיס הרבה דברים שלימדו אותי כאקסיומות במהלך השנים.

והשאלה מי אני נותרה ללא מענה.

זוכר שסיפרתי לך שיום אחד משהו קרה לרצון שלי? זה הכל קשור…בראיה לאחור הבנתי כמה זה קשור. מזכירה את מה שכבר אמרתי לך לא אחת, זה חשוב; לא היתה לי שום מטרה להיפרד מרצונות, או מה"אני" שלי, רק דבר אחד עניין אותי- אמת; כל הסרט הזה, של החיים, אני לא קונה אותו, כולם רודפים אחרי משהו, (בין אם "גשמי" או "רוחני" אגב, זה לא ממש משנה) , אבל משהו מרגיש לי מסריח מהיסוד וזה פשוט לא נותן לי מנוח.

חוזרת לרצונות, סטיתי, כשה"אני" שחשבתי שאני מתאדה, הרצונות שממנו הוא היה בנוי מתאדים גם הם.

אז לא גיליתי מי אני, רק מגלה מי אני לא. ואותה הדמות שהשתנתה במהלך ה-41 שנים האלו היא לא אני, אני איזושהי תודעה שצופה בה שזה המקסימום שאוכל לומר מבלי לחטוא שוב בהגדרות.

מקום בי היה שמח לנבערות. Ignorance is a bliss, בהחלט יכולה להזדהות עם המשפט הזה. כמה כייף פשוט לרצות את זה ואת ההוא , להתרגש, להתאכזב שוב להתרגש ולא להיות אחוז בשאלה "מה לעזאזל קורה כאן?!" ועל אף שזה נשמע שמתלוננת, אינני. פשוט רואה את המחיר שכרוך בשאלה הזו שלא מניחה לי, ועדיין, לא הייתי נפרדת ממנה בעד שום הון שבעולם, כי ברור לי שהיא יהלום שאין בעולם דבר שיוכל לקנות אותו.

ההבנה הזו היא לא שכלית. אם היא היתה שכלית לא הייתי מעיזה לכתוב עליה. ועדיין לא היתה לי ברירה אלא להשתמש בשכל בשביל לבטא אותה. ממליצה לא לקרוא את המילים אלא להקשיב לרווחים שביניהם, שם ההבנה האמיתית נמצאת, כי כל הבנה שנסמכת על מילים= נסמכת על אינטלקט= נסמכת על "אני"= נסמכת על משהו שלא קיים= אשליה.