אז החלטתם לבוא לבקר בקו פנגן, "וולקם". בעצם אולי לא כל כך "וולקם", תלוי מה זה "וולקם" מבחינתכם 😉
קו פנגן הוא אי הצ'שרים. הצ'שרים היפים , המחייכים , השזופים והזקופים ואם אינכם צ'שרים בעצמכם יש סיכוי לא רע שתרגישו שהאי (ודריו) לא מקבלים אתכם בזרועות פתוחות.
אין בנכתב כוונה לשכנע או למתק את הגלולה, אלא רק לשפוך קצת אור על המנגנון שישנו בבסיס כל צ'שר והאופן בו הוא נחווה על ידי אלו שאינם צ'שרים.
מכיוון שיש לי סלידה מהכללות אני חשה צורך לשים על השולחן את ההסתייגות הבאה בטרם נרד לפרטים- המסמך מתחילתו ועד סופו מלא בהכללות, אז אם גם אתם כמוני, לא סובלים כאלו, אני ממליצה לכם להפסיק לקרוא עכשיו. אבל, אם אתם מסוגלים לזכור שכל תיאוריה היא מעצם היותה מבנה קוגניטיבי ,וככזו היא לא יכולה להתקיים ללא קרקע של הכללה, אז אני מניחה שתצליחו לצלוח את המדריך מבלי שזה יעורר בכם יותר מדי טריגרים.
אז מה זה בכלל צ'שר?
השם צ'שר מושאל מהחתול הנודע מעליסה בארץ הפלאות, זה שיושב על ענף של עץ ולפעמים נעלם כולו ולעתים חוזר. בעצם הוא לא נעלם כולו, כי תמיד נשאר ממנו החיוך שלו, אבל בחוויה של מי שאיננו צ'שר אין די בחיוך בכדי לרמז על נוכחות, ועל כן מבחינת ה"אחר", הוא ,(הצ'שר), נע בין היעלמות להפצעה.
לאן הצ'שר נעלם ולמה?
בכדי לנסות לענות על שתי השאלות הללו בואו נדמיין שיש לכל אדם כבל הטענה, כזה כמו שיש לכל מכשיר חשמלי, רק שכבל ההטענה של אנשים הוא מנטאלי, רגשי, פחות פיזי. (כבל ההטענה הפיזי של האדם מתרחש אצל כולם ,בהכללה גסה, בתהליך השינה).
כל אדם צריך להטעין עצמו מנטלית ורגשית מדי פעם, ובניגוד למעגל השינה והעירות שמשותף לכולנו מבחינת המחזוריות שלו, מעגל הטעינה הרגשי והמנטלי משתנה בתדירות מאדם לאדם. אבל לא רק בתדירות אלא גם במיקום של השקע…וכאן נחשף ההבדל העיקרי , אם לא הבסיסי, בין צ'שר לבין אלו שאינם צ'שרים- מיקום השקע.
אצל צ'שרים השקע מצוי בתוכם, באיזשהו מרחב בלתי נראה לעין הפיזית, במרכז הוויתם. לעובדה שהשקע מצוי בתוכם יש שתי משמעויות עיקריות:
הראשונה היא מידת הסבילות של צ'שרים לאינטרקציות עם העולם מבחוץ והשניה היא פגיעות מצד הסובבים אותם (אלו שאינם צ'שרים).
מידת הסבילות לאינטרקציות חברתיות– אינטרקציות חברתיות לרוב שואבות מצ'שרים אנרגיה במידה שעולה על האנרגיה שהם מטעינים אותם בה. המשמעות של זה אינה בהכרח סבל או אי הנאה מצד הצ'שר מאינטרקציות חברתיות, אלא זה אומר שהאנרגיות של הצ'שר המצוי לרוב לא יתגברו לאחר אינטרקציה חברתית, אלא להיפך. זו אחת הסיבות ששכיח לזהות תנועה של התכנסות אצל צ'שרים לאחר מפגשים חברתיים.
פגיעות מצד הסובבים אותו- כאמור שקע ההטענה של הצ'שר מצוי בתוכו ועל כן הוא נוטה להתכנס , להתבודד, ולהתרחק במידה תחופה יותר מאלו שאינם צ'שרים. יצויין שמצדו של הצ'שר ההתכנסות לא נתפסת כהתנתקות, בחוויה שלו הוא לא נעלם לשום מקום, הוא "פה", רק צריך קצת להיטען , אבל עבור הסובבים אותו, באם אינם צ'שרים בעצמם, ההתכנסות הזו לרוב איננה מובנת וכפועל יוצא פעמים רבות מפורשת כדחיה.
אז נראה שענינו על שתי השאלות;
לאן הצ'שר נעלם?
– לעולם הפנימי שלו
למה הצ'שר נעלם לעולם הפנימי שלו?
-כי שם מצוי מקור הטעינה שלו.
הרבה מהצ'שרים שפגשתי לאורך חיי, מאז נבנתה התיאוריה הזו, מצאו בה נחמה. הסיבה לכך נעוצה בנטיה של העולם , להיות לא ממש "פרו" (Pro) צ'שרים. ואפילו קצת להיפך. צ'שרים מעצם מהותם מכרסמים במהות העולם המערבי שבסופו של יום בנוי על תלות, ומשום כך, מרבית הצ'שרים מסתובבים עם תחושה של פגם, כאילו משהו בהם לא "בסדר" והם אכן באמת לא "בסדר". לא "בסדר" (order) שהעולם קבע.
אז רגע, אם ל"עולם" יש בעיה מובנית עם צ'שרים, משמע הוא מאוכלס ברובו על ידי אלו שאינם צ'שרים….מי הם?
אלו הם הטפירים.
ננסה לאפיין את הטפירים על בסיס המאפיינים בהם השתמשנו בכדי לאפיין את הצ'שר, כלומר ביחס לכבל ההטענה והיחס לאינטרקציות חברתיות.
טפירים הם טיפוסים שסיטואציות חברתיות לא סוחטות מהם אנרגיה ועל כן הם לא חשים צורך להטעין עצמם לאחריהם. לא רק זה, השקע של הטפיר , בניגוד לזה של הצ'שר שנמצא בתוכו, מצוי בחוץ, בדיוק במקום שמרוקן את הצ'שר- אינטרקציות חברתיות. כלומר כשטפיר חש "מרוקן" מה הדבר המועדף עליו? להיפגש עם אנשים. בדיוק ההיפך הגמור מהעדפתו של הצ'שר כאשר זה חש מרוקן.
הדרך של הטפיר לחוש עצמו "קיים" היא דרך ההד החוזר שהוא מקבל מהסביבה ועל כן באם הוא לא מקבל שום הד מתחילה לחרסם בו תחושת חרדה שאותה הוא חש שהוא חייב לשכח באמצעות קבלת ההד = אינטרקציה חברתית.
בתודעה של הטפיר, שכאמור לא מכיר שקע שלא נמצא בחוץ, הצ'שר נעלם. העלמות חסרת כל פשר בתפיסתו. היעלמות ללא פשר בתודעת הטפיר משמעותה דחיה.
אם התחושה הרווחת של טפיר מול צ'שר היא של היותו דחוי, התחושה הרווחת של צ'שר מול טפיר היא של מחנק.
כאן חשוב לי להבהיר נקודה. הנטיה הראשונית של התודעה שלנו היא לסווג דברים, ועל כן רוב מי שישמע את התיאוריה יסווג את הצ'שר כהמצב ה"טוב" ואת הטפיר כמצב "לא טוב" ולא כך הם פני הדברים.
צ'שר אמיתי מכיר את הטפיר שבתוכו. צ'שר שלא מכיר את הטפיר שבתוכו הוא צ'שר שככל הנראה לא עבר תהליך התפתחותי ועל כן יש חשד שהפניה שלו פנימה נעשית ממניעים שאינם של הטענה עצמית אלא מלווה באלמנטים של "המנעות", "חרדה" ועוד מני אלמנטים שככל הנראה מרחב המודעות שלו לא ער אליהם.
בגדול אני מוצאת את התנועה הזו בין טפיר לצ'שר כתנועה אבולוציונית שמסמנת התפתחות ועדיין, על אף שהטפיר נמצא בתחילתה והצ'שר מהווה את המטמורפוזה, אין בדברים לרמז שלהיות צ'שר זה יעד או שיש פסול בטפירים.
בכל אדם ישנם גם חלקים טפיריים וגם חלקים צ'שריים ובכל זאת לכל אחד יש נטיה מובהקת לאחד מהצדדים, אבל "שלמות" יכולה להגיע מהיכרות וקבלה (אישית , חוויתית ולא תאורתית) של שניהם.
צויין קודם שהעולם בנוי על תלות ועל כן הוא ברובו מאוכלס ומונהג על ידי טפירים. אחת ההשלכות לזה היא מני הסטיגמות שמוצמדות בעולם לצ'שרים : טיפוסים נמנעים, חרדתיים, לא חברתיים, אגוצנטריים, חיים בבועה של עצמם וכהנה וכהנה.
כן, העולם לא אוהב את אלו שאינם משחקים במשחק התלות ההדדית שלו, הם ממנפצים לו את הבועה בפרצוף, זו שהוא מטפח במאמצים רבים.
אבל ישנו אי קטן במפרץ קטן בדרום מזרח אסיה, שמעבר להיותו אי תאילנדי ככל שאר האיים, הוא מהווה מקום מפלט לכל הצ'שרים באשר הם. זהו אי הצ'שרים, קו פנגן, אי הצ'שרים המחייכים ,הזקופים, היפים והשזופים. לכאן הם הגיעו מכל קצוות תבל לאחר שלא מצאו את מקומם בתרבות הטפירית שדומה שמאכלסת כמעט כל פינה בעולם.
פה הם יכולים לחיות להם סוף סוף בשלווה ובשקט מבלי להרגיש אשמים או להתעסק בהיעלבויות של טפירים מזדמנים, מבלי ללכת בין הקווים ולנסות לקרוא את כל החוקים הלא מדוברים, מקום אחד בעולם בו הם יכולים להתכנס בתוך עצמם מתי שבא להם, כמה שבא להם ואף אחד לא ירים אפילו חצי גבה.
