ביום שאפטר מהקיום הזה, ותשמעו את הבשורה, מבקשת שלפחות בשבילי תשמחו שמחה גדולה .
בשבילכם אתם יכולים להזיל דמעה וגם את זה אבקש שתעשו רק אם זו הגיעה ופשוט זרמה דרך עינכם ולא מתוך ניסיון וכוונה.
אם לבכם מצא שמחה בנוכחות של הקיום שלי בעולמו, טבעי שיחוש צער אך דעו שעלי אין לכם מה להצטער, כי ממילא כבר כברת זמן שאינני.
אינני כפי שהעולם תופס קיום ואולי מתתי כבר קודם בכלל, ורק עכשיו יצאה הבשורה.
מה הם החיים אם לא שאיפה מתמדת ובלתי רצונית למשהו, לא משנה מה, שאיפה שלופתת כל הזמן ולא נותנת מנוח. מחליפה תלבושות בכל יום ובכל שניה והכל שחלילה, אפילו לרגע, לא תיוותר עירומה.
כבר כברת זמן שלא פתחתי את ארון התלבושות שלה, ומה אומר לכם, כשהיא עירומה היא מכבידה. התלבושות מעדנות את העוצמות שלה, בלעדיהן היא פשוט שאיפה שסובבת סביב עצמה. כוח חיים שלא חדל, כמנוע שהופרד מכלי הרכב וממשיך לטרטר כי זו היא עצם מהות קיומו- טרטור.
כל חיי כמהתי. והכמיהות השתנו כעונות השנה; להצלחה, אהבה, הגשמה עצמית , אבל עתה פתאום הכל נראה כקליפה שאין בה כלום. לפתע כל העוקץ ניטל מאותם רצונות. וזה נושא, ממש כמו שנשאה אותה אכילה ראשונה מעץ הדעת ,ברכה וקללה; ברכה, כי זו חירות- לא להיות שבויה תחת הקונספציה שהאושר שלי תלוי בכך או בכך וקללה כי כשלא רוצים דבר, מתחילים לשמוע את קול הרוח שיושבת בבסיס כל הרצונות.
אנחנו רוצים באופן כל כך טבעי, כמו הנשימה שלנו , אבל בניגוד לנשימה שנכפית עלינו בכל רגע , כל הרצונות הללו נרכשו דרך תהליך למידה ארוך ועתיק יומין ומתוחכם. כל כך מתוחכם שאף אחד לא מטיל ספק ,אף לא לרגע, בחירותם של אותם רצונות.
זה לא שחיי הם סבל מתמשך, רחוק מכך. לפעמים מגיעה שמחה, כמו גל של ים שנשבר עלי בכל כוחו, שוטפת את כולי בשניה, ונוטעת בי כוח לכל ימי החושך שעתידים להגיע. כשהיא מגיעה מתקבל אשרור לדרך שנצעדת לבד בחשיכה.
והיא שווה את הכל, אותה שמחה שפשוט נובעת מתוך עצמה כמו באר שנובעת מבטן האדמה. אך כשאותה שמחה איננה, אותה באר אינה הולכת לשום מקום, היא עדיין שם, חצובה באותו מקום באדמת קיומי, אך הפעם היא ריקה וחלולה, רק בור עמוק שלא נגמר עד בטן האדמה.
אז ביום שאפטר מהקיום הזה, אם נשאתם בלבכם אהבה אלי, תשמחו, כי תדעו שנפטרתי מכל המאורע, שנפטרתי ממשא כבד ועתה רק אותו ניצוץ בי שצפה בכל המאורע; בבור החלול שמגיע אל בטן האדמה ובגלי השמחה שלעתים נובעים מאותו בור עצמו, ימשיך בדרכו.
אני אמנם לא אהיה שם לצפות בזה, אבל אולי זה לא משנה, כי אולי מעולם ממילא בכלל לא הייתי.
*מוקדש לאותו הניצוץ שעבר דרך דודי, דוד זינגר.
