מקום בתוכי תמיד ידע את זה.
שיש פרדוקס בבסיס הקיום שלי.
אבל תמיד כשהייתי מתחילה להסתכל בכיוון שלו, הייתי נתקפת חרדה ומהר מסיטה מבט ומדחיקה. החרדה היתה מהידיעה הברורה שנשאתי- שברגע שלא אברח ואביט בלבן של העיניים לפרדוקס הזה, רוב החיים שלי ,אם לא כולם, יהפכו להיות לא רלווטיים. למה? כי אבין אז, ברגע קט, איך כל המשמעות שיש לדברים בחיי היא יצירת כפי ובאותו הרגע בדיוק היא ,(אותה המשמעות), תתפורר ותחזור להיות עפר, כמו הכרכרה של סינדרלה שחזרה להיות דלעת עם עכברונים בחצות.
ופחדתי, אז הסטתי מבט. אבל ידעתי.
כמו אדם שאוכל גביע של גלידה בחושך בסביבה עם הרבה חרקים. הוא יודע שקרוב לוודאי הוא לא אוכל רק גלידה, אבל מעדיף לא להדליק פנס, כי הוא יודע שברגע שיראה את החרקים כבר לא יוכל להינות מהגלידה, אז הוא ממשיך ללקק אותה בחשיכה. ככה פחות או יותר חייתי ארבעים שנה.
היום , תשעה חודשים מאז התחלתי להסתכל לפרדוקס הזה בלבן של העיניים, אני יכולה לומר שאין בי טיפת שיפוטיות כלפי זו שפחדה ונמנעה עד הלום; אכן, תמונות קשות- הפרידה מכל מי שאדם חושב שהוא, עד להיותו אפילו אדם, היא ללא ספק חוויה שאין מילים שיוכלו לתאר אותה.
פשוטה ונעימה היא לא. (ומאידך היא הדבר הכי פשוט שיש…)
הפעם, בניגוד ל״יובל״ שהייתי, אין לי שום הנחה שעל כולם לחיות ככה, להיפך, כפי שמבינה את אותה יובל שהייתי, כך מבינה גם אותם, (את אותם ״כולם״), ועל כן לא אמליץ לאף אחד ללכת בדרך הזו מלבד אלו שבאמת מאסו בכל מה שיש לעולם להציע, להם ממילא כבר אין ברירה אלא להעמיק, והכאב שהם עתידים לחוות בסך הכל יחליף כאב אחר, את זה הם כבר יודעים.
כל עוד יש ״תקווה״, אין אפשרות להסתכל לפרדוקס בלבן של העיניים, כי ״תקווה״ היא אחד מהתוצרים של הפרדוקס. וברור לי שלאוזן שיש בה "תקווה" המשפט הזה יעורר זעזוע שילווה בהתנגדות. ועל כך אין לי מה לומר מלבד- לנשום לתוך ההתנגדות, לא להיות עבדים שלה, לחקור אותה.
בשלב מסוים בדרך הבנתי שללא כוונה מצאתי את עצמי בתוך תהליך של ריפרוגרמינג. ריפרוגרמינג של כל התכנה שהוטמעה לתוכי במשך ארבעים שנה. כי הרי ברגע שאדם מבין שמה שהוא חושב שזה הוא ,זה למעשה תוצר של כל מני תבניות והנחות שהוטמעו בו , הוא מבין שהתהליך גם יכול להימחק, פשוט כי הוא לא המהות וכי מה שיכול להיווצר יכול גם להיות מושמד, כי אלו שני הצדדים של אותה המטבע. גם פה, לא היתה בי שום מחשבה נושאת כוונה מסוג ״אני עכשיו אעשה לעצמי ריפרוגרמינג״, לא. כל מה שהנחה אותי הוא עירנות לזיהוי התבניות שאינן חלק מהמהות ומכיוון שזוהו שאינן חלק מהמהות התקיימה המנעות מנקיטת פעולות דרכן .
ויש גם את שינון המנטרה.
עצם השינון של המנטרה הוא ״אמירה״. הוא לא יכול להתקיים ללא הנחת היסוד הנ"ל- המיינד איננו חלק מהמהות ועל כן הוא איננו חלק מה״אני״ המהותי שצופה בו. הרי איזו סיבה יש לאדם לוותר על הקשר ההדוק שהיה לו כל חייו עם המחשבות המזדמנות ולהחליף אותן בשינון מילים חסרות משמעות (לרוב) ?
בשביל שזה יתרחש חייבת להיות הפנמה של ההבנה שהתוצרים של המיינד חסרי ערך, רק כך יכול האדם להיפרד מהקשר ההדוק בינו לבין האלמנט שלא חדל לדבר בתוכו . אלמנט שעד היום האדם חשב שזה הוא אבל ברגע שהבין שלא , ושכל הבלבול שכל האינסופי הזה שמדבר את עצמו בתוכו כל היום איננו הוא, אז למעשה הבין שניתן להחליף את השטויות שהמיינד הזה מפליץ כל היום במנטרה חסרת משמעות וזה עדיין יהיה שלם ומהותי יותר מהמילים שממלאות את מרחב ההכרה שלו כרגע.
יוצא שבהסתכלות לאחור המיקוד בהמנעות מפעולה דרך תבניות שהוטמעו בשילוב המנטרה, הם אלו שאיתחלו את תהליך הריפרוגרמניג.
למה נהפכת?
אין לי מושג.
דבר אחד בטוח- מילים לעולם לא תוכלנה לתאר את זה.
