אתמול בשקיעה נפל לי ה"אסימון" לגבי זה שאתה לא באי וההשלכות של זה עלי.
גם אם אדם במודעות מלאה למשהו (אם בכלל קיים כזה מצב של "מודעות מלאה") , עדיין ישנו השלב שבו התחושה שהיתה עד עתה מנטאלית ברמה של הבנה ואינטלקט יורדת לרמת החוויה. את השלב הזה אני מניחה שרובנו מכנים- השלב בו האסימון נופל.
אז ישבתי על החוף בשקיעה ,והבנתי שאין לי עניין בחברה של אף אחד בערב הזה מעבר לאנשים מזדמנים בחוף עצמו. הבנתי שההליכה שלי אל החוף היא מאין גיחה יומיומית שלי ל"עולם האנשים", גיחה בה אני פותחת את עצמי לאפשרות של "מגע" איתם, והתפאורה של החוף עושה את זה מדוייק עבורי משתי סיבות- ראשית, כי היא מתחמת את זה בזמן ומקום, ושנית, היא מייצרת בסיס שלא יכול להיות מוכתם על ידי שום דבר, כלומר גם אם תפגש דרכי באדם שחברתו פחות תנעם לי, לפחות תהיה לי השקיעה.
חידדתי לעצמי את סוגי ה"למה" לשיח עם "אחר" כלשהו שחווה שקיימים, וזה הצטמצם לשלושה;
הראשון הוא ה"למה" שביסודו המניע למתק את הגלולה של הקיום הזה, וכשאני אומרת "הקיום הזה", אני מתכוונת לחווויה של "להיות קיים". הקיום, בראייתי, הוא חוויה שמזכירה קצת תחושה של גירוד, כזה שלא מניח. (משעשעת האנלוגיה לאור העובדה שמאז הגעתי לאי מתמודדת עם גירוד פיזי כרוני…) אדם נע מעיסוק לעיסוק, ממחשבה למחשבה, מתכנון לתכנון כל זה בשביל לא להיפגש באותו הגירוד. זוכרת שפעם כששיתפתי אותך על התחושה הזו שלי אמרת שאולי יש אנשים שלא מרגישים ככה, שהקיום עבורם זה דבר כייפי ונפלא , ויודעת, כמובן שישנם אנשים כאלו, ולצד זאת מרגיש לי , על בסיס הניסיון האישי שלי בלבד, שלא ניתן לתת תוקף לשום תחושה שיש לאדם לגבי הקיום שלו בטרם הוא נתן לעצמו הזדמנות לחוות אותו נקי. ונקי זה אומר ללא עשיה, ללא מחשבה, רק נשימה.
הסיבה לכך שרוב האנשים בתום חופשה מאושרים לחזור לחיי היום יום שלהם, נעוצה במה שנכתב מעלה. מה הם אותם חיי יום יום מלבד רצף של "צריכים" שאדם מוצא עצמו נזרק מאחד לאחד. כביכול כלוא אבל למעשה משיג את הרווח העצום של לא להיפגש בתחושת הגירוד הבלתי פוסקת של הקיום שלו.
כל ניסיון לשבת ולא לעשות , גם לא לתת שם כלשהו לאי העשיה שלך (לדוגמא מדיטציה) יחשוף את התחושה הבלתי נסבלת .
אז כאמור, שלושה מניעים שמוצאת לדיבור של אנשים:
הראשון הוא העברת ה"זמן", ומיסוס תחושת הגירוד הבלתי נסבל שבפנים, שכל הזמן מבקש משהו ואין לאדם מושג מה זה, כמו תינוק שבוכה ובוכה אחרי שכבר אכל, ישן , הוחלף. הכל. והשני?
חיזוק תחושת ה"אני" המדומיין שאותו אדם מטפח, האוואטר שאיתו כל אחד מאיתנו מסתובב בעולם ורובנו חושבים שהוא אשכרה אנחנו. במניע הזה של השיח, המילים יכולות להיות אותן מילים אבל ה"למה" אחר לגמרי, יושב שם צורך חזק להראות ל"עולם" ולאותו "אני" מדומיין, מי "אני". וזאת כי בשביל שהאדם יוכל להרגיש את עצמו קיים, הוא זקוק לעולם שיראה אותו ומעצם הראיה אותו ייתן לו תוקף. ללא מישהו שיראה אותו, אין הוכחה לקיום שלו. מזכיר את הטפיר, וכבר דיברנו על זה, שהשורש של ה"אני" המדומיין מגיע ממשפחת הטפירים וזה רק חיזוק חד משמעי להנחה שישנה בבסיס התיאוריה- שכל צ'שר נושא בהכרח טפיר בתוכו, כי לא תתכן חוויה קיומית מבלי לעבור דרך אשליית ה"אני".
אז ישבתי בחוף וחשתי השלמה עם אי הרצון שלי להיות פח אשפה לכל אחד משני המניעים האלו. אנשים יכולים בקלות למצוא מי שיעזור להם להעביר את הגירוד הבלתי נסבל של הקיום או לחזק בעצמם את התחושה שיש להם "אני". "אני" פה בשביל משהו אחר. שהוא נדיר עד כדי לא קיים אבל לא ממש אכפת לי. זה ה"למה" השלישי, ואת ה"למה" הזה אני זוכה לחוש איתך. ל"למה" הזה אני קוראת- הרצון לאמת, סקרנות לאמת, מה שהיא לא תהיה.
מול השקיעה השלמתי עם זה שככל הנראה גם היום אבלה ערב נוסף בבית לבד, ושגם מחר שוב אצטרך לשאת את כל הקיום הזה, רגע אחרי רגע אחרי רגע, וידעתי שעל אף הידיעה וההכרה הזו, אין בי שום פיתוי לבלות את הזמן שלי עם מישהו או מישהי.
אגב, זה דינאמי כמו הכל, והדינמיות הזו (גם כמו הכל), איננה בשליטתי. לעתים מקום בתוכי רוצה שיח, אבל כשזה קורה, זה בדרך כלל מהמניע הראשון שתיארתי. לא זכור לי רגע בתקופת חיי האחרונה, בו היה בי רצון כלשהו לחזק "אני" מדומיין של מישהו, אבל לשתף כוחות בשביל להעביר את התחושה הבלתי נסבלת של הקיום, זה וודאי קורה, זה קורה לעתים גם בינינו, וזה "בסדר" גמור, כאמור, מזהה שיש רגעים שמשהו בי כבר לא יכול יותר, זה פשוט כבד עליו. קצת מזכיר לי את התחושה של להיות מסור לאכילה בריאה, לדוגמא הימנעות מגלוטן ואז מדי פעם הצורך לשבת ולהתענג על פיצה או המבורגר.
המסמך הזה, אגב , משקף לדעתי חלק מסכנות חקירת ה"למה" שסיפרתי לך עליהם בזמנו… ככל שמזהים יותר מניעים שעומדים מאחורי ה"למה", כך היכולת לא לתת במה למניעים שלא משרתים אותנו הולכת ומתרחבת, ובהתאם העשיה הולכת ומצטמצמת, כי עם כל הכאב שכרוך בהודאה בכך , רוב העשיה שלנו, (אם לא כולה), היא ממניעים שלא "מקדמים" אותנו. כשאני אומרת "מקדמים" אני מתייחסת להתקדמות לקראת חוויה נקיה, מדויקת יותר של קיום, התקדמות ל"אמת".
מה היא האמת? את זה לעולם לא אדע, אבל אני בהחלט יודעת לזהות את השקר…. והאמת? זה מה שנותר.
