כל בוקר,
כשהגוף הזה יושב על כרית
מול הים
ומכבה את שני הערוצים דרכם הוא קולט רשמים ויזואליים,
מתחילה להדהד אותה קריאה בתוכו.
בזכות היכולת לאחסן רשמים קוגניטיביים המכונה 'זכרון', הקריאה הזו איננה חדשה בחוויה הקיומית שנושאת.
בתוכי מאוחסנים זכרונות של אותה הקריאה מלפני למעלה מעשרים שנה, ואולי אפילו שלושים.
כך שלא נותר אלא להכיר בכך שהיא נמצאת שם כל הזמן רק זקוקה לשקט מינימלי כלשהו בכדי להשמע .
"הביתה", היא לוחשת.
"אני רוצה הביתה".
והיא איננה יודעת לומר או להסביר מה הוא אותו הבית אליו היא כה כוספת והיכן,
היא ידעה אז והיא לא יודעת היום.
היא רק יודעת שכל מה שחוותה עד הלום
רחוק
ממנו
כל כך.
