כלי הארי במעבדה שלנו הוא המיקרוסקופ.
התכונה המרכזית שמאפיינת כל מיקרוסקופ היא היכולת שלו להתפקס על האובייקט הדינמי שמושם תחת עדשתו .
מעבר למאפיין הנ"ל שתקף ביחס לכל המיקרוסקופים באשר הם, במיקרוסקופ הספציפי שבמעבדה שלנו הוטמע מאפיין ייחודי-יש לו אוטונומיה, שהמשמעות של זה היא שהוא נושא"מידת ריבונות או יכולת תפקוד בלתי תלויה, בתחום פעילות כלשהו או ביחס לפרמטרים כלשהם" ( ויקפדיה)
לכך שהוא מוטמע בנו ובעל אוטונומיה ישנן שתי משמעויות עיקריות:
(1) הוא איתנו בכל רגעי העירות שלנו. (למזלנו ניתנת לנו מנוחה ממנו בשעות השינה….)
(2) אנו משועבדים לו ברמה מסוימת.
שיעבוד????
כן, שיעבוד.
למה?
כי כאמור בניגוד למיקרוסקופ רגיל שהוא חפץ שאדם עושה בו שימוש מתוך בחירה ומניח אותו כשהוא חדל לעעשות בו שימוש, המיקרוסקופ שמוטמע בתוך כל אחד ואחת מאיתנו לא תלוי במישהו שיעשה בו שימוש בכדי לפעול, הוא פעיל מתוך עצמו ללא תלות באדם שישתמש בו ובנוסף יש לו מאפיין נוסף-
הוא חייב, תמיד, ללא שום יוצאים מן הכלל, שיהיה לו משהו מתחת לעדשה.
הצורך התמידי הזה הופך אותו לסוג של "זונה" כשזה מגיע לסטנדרטים שלו. כלומר אפס סטנדרטים- לא ממש אכפת לו מה יושם מתחת לעדשה שלו ובלבד שיהיה שם משהו.
אולי יהיה קל יותר להבין את טענת השיעבוד אם נדמיין שיום אחד נתעורר עם יד ימין בעלת אוטונומיה משל עצמה.
במצב הרגיל, הנוכחי, כל יום, עד השינה, יד ימין שלנו נתונה להוראות שניתנות לה ממרכז הפיקוד של המוח. אבל אם יום אחד נקום ותהיה לה אוטונומיה, כמו שיש לאותו מיקרוסקופ, ויתרה מכך, יהיה בה מנגנון שמחייב אותה תמיד לאחוז במשהו, אילו מן חיים אלו יהיו?
מה זה אם לא שעבוד ליד ימין וגחמותיה?
ואם אתם עדיין סקפטים לגבי קיומו של מיקרוסקופ אוטונומי שחייב תמיד לבחון משהו, לא נותר לי אלא לבקש מכם לנסות לפנות את המיקרוסקופ (בשמו השכיח- תודעה) מכל אובייקט שהוא (על סוגי האובייקטים שיכולים להיות מונחים על צלחת המיקרוסקופ נרחיב עוד מעט), וכל זאת מבלי לישון. בהצלחה 😉 .
שלוחות המקרוסקופ
הכוונה בשלוחות המקרוסקופ היא לערוצים דרכם יכולים להגיע "אובייקטים" מתחת לעדשתו. אם נקביל את זה רגע למיקרוסקופ אמיתי, אז השלוחות שלו יכולות להיות בני אדם שמניחים את האובייקטים או למשל רובוט שהגדירו לו את המשימה, אבל כשמדובר במיקרוסקופ הפנימי שלנו הסיפור הוא קצת שונה. למיקרוסקופ שלנו יש שבע שלוחות;
(1) שלוחת טעם (2) שלוחת ראיה (3) שלוחת ריח (4) שלוחת מגע (5) שלוחת שמיעה (6) שלוחת המחשבה (7) שלוחת הרגש.
כל חוויה חושית , רגשית או מנטלית היא למעשה סוג של "אובייקט" על צלחת המיקרוסקופ במעבדה שלנו.
באם האדם לא נמצא מבחינה תודעתית "בתוך המעבדה", המיקרוסקופ שבו פועל על אוטומט בעזרת שבעת השלוחות שדואגות שתמיד צלחת המיקרוסקופ תהיה מלאה. (עיינו ערך הגלים בפוסט המעבדה הראשון)
הבורות השכיחים בעת המחקר
שני "בורות" שכיחים ממתינים לכל מי שמתחיל לצעוד בדרך של החקירה במעבדה ושניהם קשורים לנקודת היחס של החוקר עם האובייקט הנחקר:
בור מספר 1: הסחפות עם האובייקט שמתחת לעדשה .
בור מספר 2: מאבק עם האובייקט שנמצא מתחת לעדשה.
המקור לשני הבורות הוא אחד- הזדהות של החוקר עם האלמנט הנחקר.
כלומר הדרך להישמר משני הבורות הללו איננו קשורה אליהם ולתשומת לב אליהם או להמנעות מהם, אלא לדבר נפרד מהם אך קשור אליהם בקשר שלא ניתן לניתוק- העמדה של האדם כלפי האלמנט הנחקר.
דוגמא לסחף עם אובייקט מתחת לעדשת המקרוסקופ יכול להשתקף באופן תחבירי פשוט (שמשקף אמת עמוקה- "החיים והמוות ביד הלשון"…) ההבדל בין המשפט – "אני מזהה בתוכי כעס" לבין המשפט "אני כועסת".
התפיסה העצמית אשר משתקפת דרך המילים "אני כועסת" , היא תפיסה של "מחוץ למעבדה" ולעומת זאת התפיסה העצמית שמשתקפת במשפט "אני מזהה בתוכי כעס" משקפת מרחב תודעתי של "בתוך המעבדה".
משפט כמו "אני מזהה בתוכי כעס" לא יכול להתקיים בתוך אדם שמזוהה עם האלמנטים שמושמים מתחת למיקרוסקופ, דהיינו משוכנע ש"הם" זה הוא. כל עוד אדם לא מפנים את ההפרדה בינו לבין האלמנטים שנתונים למחקר, הוא לא יכול לחוש את עצמו אלא רק דרכם . בחלק א' של המאמר כבר נדון נושא ההפנמה שהגלים אינם חלק מה"אני" כתנאי לאובייקטיביות שנדרשת לצורך מחקר תקף.
הכשל השני שצויין מעלה, כלומר המאבק במה שישנו מתחת לעדשת המיקרוסקופ, הוא סוג של טריק, כי הוא נותן תחושה של "עשיה" ואפילו "מבורכת", אבל במציאות הוא רחוק מכך.
זוכרים שאי אפשר להיכנס למעבדה מתוך מאבק? כלל האצבע הזה ימשיך ללוות אותנו לאורך כל הדרך, כל מאבק באשר הוא, מהווה אינדיקציה להיותנו מחוץ למעבדה. ועל כן המצב בוא אדם נאבק במה שישנו על צלחת המיקרוסקופ שלו היא מצב תודעתי של מחוץ למעבדה. דוגמא למשפט שמשקף מאבק: "אני מזהה בתוכי כעס וכועסת/מתוסכלת על עצם זה שזה האובייקט שהושם על צחלת המיקרוסקופ שלי" או במילים אחרות- "אני כועסת על עצמי על שאני חשה כעס".
ההפנמה שהמיקרוסקופ איננו חלק מהמהות שלנו, היא הקרקע להבנה ולאחריה ההפנמה שאם המקרוסקופ איננו קל וחומר שהאובייקטים שמושמים מתחת לעדשתו אינם חלק מהמהות שלנו. כל עוד אין את שני ההפנמות הנ"ל האדם יהיה עסוק בניסיון לשלוט על האובייקטים , ניסיון עקר משורשו.
יוצא מכך, שיותר מהחשיבות שניתנת למה שישנו על הצלחת מתחת לעדשת המירוסקופ, קיימת חשיבות רבה יותר לנקודת היחס של האדם כלפי המיקרוסקופ.
העמדה ביחס למיקרוסקופ–
העמדה ביחס למיקרוסקופ מתייחסת להאם האדם מזוהה עם המיקרוסקופ, משמע מאמין שהוא והמיקרוסקופ אחד הם או שהאדם הפנים שעצם היכולת שלו לזהות את המיקרוסקופ מהווה את ההוכחה לכך שהמיקרוסקופ איננו "הוא" שכן העין לא יכולה להסתכל על עצמה והלשון לא יכולה לטעום את עצמה.
רק כאשר האדם הבין שהמיקרוסקופ איננו הוא ועל כן קל וחומר שהאובייקטים המושמים תחתיו אינם הוא. רק בנקודה הזו מתחיל המחקר. במצב הזה אין כבר ערבוב טוטאלי עם כל רגש ומחשבה שצפים. לא, כעת כאשר ישנה הכרה בקיומו של המיקרוסקופ , והפנמה שאיננו חלק מה"אני" שכן ה"אני צופה בו. החל מנקודה זו מתחיל להתרחב לאט לאט חלל בין החוויה לבין האדם. בנקודה הזו אפשר להתחיל להתייחס לשלב הבא שידון בהמשך, שלב התיוג. אבל לפני שנחתום את חלק ב' של המאמר , הייתי רוצה להדגיש שוב את מה שנאמר כבר פעמים רבות- קריאה אינטלקטואלית של המילים ללא חקירה אישית תשאיר את הקורא בדיוק באותה נקודה בה החל. מי שמעוניין באמת לחקור, מחוייב לצלול פנימה, צלילה לתוך המעבדה שלו, שרק הוא יכול לבצע.
בהקשר הנוכחי הצלילה פנימה היא בחינת האלמנטים שמגיעים אל צלחת המיקרוסקופ ובחינת הצורך (האוטומטטי, הבלתי נשלט) לשייך אותם אל ה"אני" ולקחת עליהם בעלות. רק מהחקירה הזו ניתן יהיה להיות הבעלים של הידיעה שהאובייקטים אינם חלק מהאני. לא ברמה אינטלקטואלית, ברמת החוויה. ורק כשישנה הפנמה שהמקרוסקופ והאובייקטים אינם חלק מה"אני", ניתן להמשיך לשלב הבא….. ועליו המשך יבוא.
