המעבדה-חלק א'

המעבדה. על אף שכל חייכם היא היתה שם, ממש בפינת תודעתכם, סביר להניח שמעולם לא שמתם לב אליה ועל כן מעולם לא פתחתם את דלתה. אבל היא שם, תמיד היתה. הדלת אמנם קצת חורקת, זה מה שקורה לצירים שלא נעשה בהם שימוש זמן מה, והמבחנות ומשטחי העבודה מלאי אבק, אבל אל דאגה אין צורך לקחת סמרטוט ולהתחיל לנקות, יותר מזה- מאמץ נועל את דלת המעבדה. במעבדה, האבק מתנקה מעצמו בכל פתיחה של הדלת, גם הצירים נהיים משומנים יותר ויותר וחדלים לחרוק ככל שהדלת נפתחת. אין צורך בשמנים, סמרטוטים או חומרי ניקוי,רק רצון שמצוייד בסקרנות פשוטה.

סקרנות פשוטה. זוכרים מה זה? רובנו שכחנו… בשביל לקבל תחושה של אותה הסקרנות שנמצאת בבסיס הרצון שפותח את דלת המעבדה נסו להזכר באופן בו פעלה התודעה שלכם כשהייתם ילדים. כילדים לא התננו את הפעולות שלנו בתוחלת – מטרה כלשהי. ברגע שמשהו עורר בנו עניין, הקדשנו לו את כל הכלים שברשותנו בכדי למקד את הפוקוס שלנו בו, ללא כל מחשבה של "לצורך מה" ו"למה", פשוט כך, כי התעורר עניין, כילדים זה הספיק לנו.

אבל ככל שהשנים עברו, כתוצאה מכבשן החיברות (socialization)  שרובנו עברנו בו, הוטמעה בנו הנחת היסוד הנ"ל-לכל פעולה שלנו צריכה להיות תכלית שמטרתה לקדם אותנו לקראת יעד מסוים. לימדו אותנו שלא נקבל משוב מסוג אהבה לפעולות שאינן נושאות מטרה מסוימת. פעולות ללא תוחלת הן פעולות המכונות "משחק" ומקומן היה ונותר בתקופה בה עדיין לא יכולנו לייצר תועלת לחברה, משמע בילדות. אבל מהרגע שכבר נשאנו פוטנציאל של יישויות יצרניות, כלומר כאלו שבכוחן לייצר ולתרום לחברה, החלה זו להעביר לנו מסר שאיננו משתמע לשתי פנים- המשחק שייך לעולם העבר, ועל כן אתם תקבלו מאיתנו תגמולים (מוחשיים ושאינם כאלו) אך ורק כאשר תבצעו פעולות שנושאות תועלת, כלומר כאלו שיש להן סיבה. פעולות מסוג "משחק" לאחר גיל מסוים לא זוכות לשום חיזוק מכל סוג שהוא ולעתים אפילו זוכות לעלבון. וכך, ברגע פשוט על רצף הקיום שלנו, כשלא חשדנו בכלל,  הונחה לה אחת מאבני הנגף הראשונות שבכוחן הבודד ובהתאגדותן המשותפת, להרחיק אותנו מכל כך הרבה דברים, ביניהם המעבדה..

כאמור, דלת המעבדה היתה והינה שם כל הזמן, פשוט יתכן שטרם הבחנתם בה. ספוילר קטן- ברגע שהיא תפתח בפעם הראשונה, תפשוט בכם תחושה של מנוחה פשוטה, כאילו מקום בתוככם חיכה תמיד להיכנס, ואל מול תחושת הרווחה הזו תתעורר בחלקכם בהלה, בהלה שמקורה באותם מושגים שהתרגלנו לחיות דרכם, כגון- "סיבה", "מאמץ" ו"תוצאה". מושגים שאנו המצאנו וברבות הימים הפכנו להיות עבדים שלהם, עד כדי שכשנכנס למרחב הראשיתי במרכז הוויתנו, למקום שאנחנו מכירים משנות חיינו הראשונות, זה שלא נושא מטרות ויעדים אלא אך ורק נענה ל"עניין" מזדמן בסקרנות וחקירה פשוטה, בגלל שלא נמצא בו שום קיום לאותם המושגים שהמצאנו, (קרי  – "סיבה", "מאמץ" ו"תוצאה") רבים מאיתנו יבהלו ומיד יצאו משם במנוסה, משאירים את המעבדה שוב להעלות אבק.

אבל גם בבריחה הזו אין פסול, למה? כי ממילא כל חיינו נצא ונכנס בדלתותיה של המעבדה, עד שיום אחד נכיר בעובדה שבעצם היינו בתוכה כל הזמן.

על דלת המעבדה לא ניתן להצביע, לגלות אותה זה קצת כמו לגלות את התמונה שמסתתרת באותן תמונות תלת מימד משנות התשעים, עלינו לשנות את הפוקוס לחלוטין ואז היא תופיעה מעצמה

איך נשנה את הפוקוס שלנו מבלי לשאת מאמץ? הרי כל הסבר ישא בהכרח "דרך" וכל "דרך" שיש לה "יעד" (בדוגמא הנוכחית היעד הוא לשנות פוקוס), היא כבר בהגדרתה נושאת מאמץ. כי "מאמץ" הוא תמונת הראי של "יעד" , אף אחד מהם לא יכול להיות קיים ללא השני (אל תאמינו לי, תבדקו את זה)

 בואו נתחיל מלהכיר קצת יותר את החיים כפי שאלו נחווים כאשר דלת המעבדה סגורה.

החיים זה מושג רחב, לצורך הדיון הנוכחי בואו נצמצם אותו להגדרה-סך החוויות, בין אם הן חושיות, מנטליות או רגשיות שחווה אדם. כשדלת המעבדה סגורה שלל החוויות האלו מתפרצות ללא הזמנה אל תוך תודעתו של האדם שמגיב אליהן באופן שעל אף שנראה כנושא תהליך בחירה , הינו למעשה אוטומטי לחלוטין ומבוסס על שלל הרישומים שהזיכרון שלנו נושא. כמו גלים של ים שמתנפצים זה אחרי זה על החוף ,כך האדם חווה את נחשול החוויות הנ"ל כל יום ללא יוצא מן הכלל, עד לרגע המבורך בו הוא עוצם את העיניים בלילה.

בבוקר, כמה רגעים לאחר פקיחת העיניים הראשונית, כמעט ללא השהיה מתנפץ הגל הראשון שוב על סף תודעת האדם ונותן את יריית הפתיחה לשלל הגלים שעתידים להגיע, כאמור עד לרגע השינה. שוב ושוב ושוב ושוב.

אנחנו כל כך רגילים לחוות עצמנו דרך הגלים הללו שמתנפצים ללא סוף על מזח ישותנו שלרגע לא עצרנו לתהות אולי הם בכלל לא קשורים אלינו, לפחות לא באותה הדרך שחשבנו שהם קשורים עד היום. בשביל לנסות ובכל זאת להכיר קיום שקיים בטרם הגיע גל נסו בבוקר להיות קשובים לתחושה שאופפת אתכם ברגע פתיחת העיניים, (היא תהיה יותר קלה לזיהוי בעת יקיצה טבעית ולא כזו שמתוזמנת על ידי שעון מעורר). ישנם כמה רגעים, שלא ניתן לעולם למדוד את משכם, שקודמים לרגע בו הגל הראשון מתנפץ בצורת רגש או מחשבה. את הרגעים האלו תוכלו רק להרגיש בינכם לבין עצמכם ולעולם לא להסביר, כי ברגע שתתחילו להסביר כבר לא תהיו בם, תהיו בין הגלים.

אז החיים ללא דלת המעבדה פתוחה הם למעשה חוויה בלתי פוסקת של גלים ותגובתיות בלתי מבוקרת לכל גל וגל.

דמיינו במעבדת ביולוגיה קונבנציונלית מצב בו החוקרים היו חושבים שהחיידקים אותם הם חוקרים הינם הם, הם לא היו יכולים לבדוק אותם, כי הם היו עסוקים בלהגיב להם. עצם ראיית דבר כחלק מאיתנו לא מאפשר לנו לראות אותו כפי שהוא.

יוצא מכך שבשביל לשים עליו את חלוק החוקר שתלוי על וו לצד הדלת, על האדם להיות משוכנע שהגלים אינם הוא, כי בשביל תהליך של חקירה דרושה אובייקטיביות, מידת מרחק.

עצם הידיעה הנ"ל לגבי טבעם של הגלים,  לא יכולה להתקיים ללא עבודת חקר אישית ופנימית של האדם את הגלים. רק לאחר עבודה אישית זו יכול האדם להיות בעלים של הידיעה שהגלים אינם הוא. עד לאותו הרגע לא יעזרו הספרים והמילים שיקרא, ללא פעולה של חקר אישי לא יכולה להתקיים ידיעה מכריעה שהיא בגדר חובה לצורך השלמת התהליך. אמונה לא תופסת כאן, דרושה ידיעה. ידיעה ברורה ואיתנה- הגל איננו "אני".

אנסה לתת כלים לחקירה אבל חשוב לזכור שאין חוקים, זוהי רק הכוונה שמבוססת על הניסיון האישי שלי ומכיוון שהחקירה היא אישית כל אחד יכול לעשות אותה בעצמו ובדרכו, התנאים היחידים הם 1) לא להסתמך על אף מקור מידע חיצוני בעת ההתבוננות והבחינה של הגלים , ו- 2) להיות מצוידים בכנות בלתי מתפשרת .

קל יותר לבצע את ההיכרות הראשונה עם ההבנה שהגלים אינם אנחנו מול גלים שקיבלו יחסי ציבור "שליליים" בעולמנו..על הגלים בעלי יחסי הציבור החיוביים אנחנו מתקשים יותר לוותר כחלק מאיתנו.

אז לצורך התרגול נסו להזכר בפעם האחרונה שחשתם גל שנשא תכונות בעלי יחסי ציבור לא חיוביים, לדוגמא 'כעס', 'קנאה', 'שיפוטיות'.

כתבו את המאורע ה"חיצוני" שהתרחש, זה שהיווה את הטריגר להופעתו של הגל בתפיסתכם. ואז כתבו תיאור של הגל.

בטרם נמשיך אני רוצה להניח כאן שתי הנחות הייסוד שישנן בבסיס ההבנה שכל הגלים בהכרח אינם חלק מה"אני":

1. אנחנו רואים עצמנו אחראים בלעדיים לבצע שינוי במה שהוא "אנחנו" , כלומר אם משהו איננו אנחנו אנחנו לא נושאים דרישה עצמית להיות בעלי השפעה כלשהי על התצורה שלו.
2. כל מה שאנו מסוגלים לצפות בו , בהכרח איננו "אנחנו".

עתה בואו נקח את המאורע שתיארתם ואת הגל ועל בסיס הנחות היסוד הנ"ל נבין האם הוא "אנחנו" או שאיננו.

דוגמא לתיאור מאורע: הגיעה לבקר אותי חברה וסיפרה שהיא התקבלה לעבודה נחשקת, בדיוק כמו זו שאני הייתי רוצה להתקבל אליה. זה המאורע. פשוט, תמים, אובייקטיבי.

ועתה לתיאור הגלים- לצד אדווה קלה של שמחה זיהיתי גל עצום שנשא תחושה של קנאה.

אחרי הגל הזה הגיע גל נוסף של כעס כלפי עצמי על תחושת הקנאה.

האופן שבו אתייחס אל הגל ישקף את המידה בה אני תופסת אותו כנפרד ממני או חלק ממני. כאמור הטענה כאן היא שהוא נפרד ממני ועתה אוכיח אותה על בסיס שתי הנחות הייסוד שפורטו מעלה:

האם רגש הקנאה מעורר בי שמחה? לא.

האם הייתי רוצה לחוש שמחה פשוטה על כל שמחה של חברה שלי מבלי להיות צרת עין? כן.

באם אנסה לא לקנא האם זה ישפיע על התחושה? לא.

לו היתה לי אפשרות לקחת גלולה שתקח ממני את רגש הקנאה האם הייתי לוקחת? כן.

משתמע מהשאלות והתשובות הנ"ל ש יש בי רצון מסוים שמתנגש עם חוויה רגשית.

מכאן משתמע שיש בי מקום , שאיננו הגל, שהיה רוצה שהגל לא יהיה.

הגל לא יכול לא לרצות את עצמו. בשביל לזהות משהו ולא לרצות אותו צריך להיות מקום אחר שהוא זה שצופה ונושא את הרצון שמתנגש עם (כביכול) הגל.

יוצא מהנ"ל שיש מקום שצופה בגלים, ועל כן הוא בהכרח לא יכול להיות הגלים עצמם, על כן בהכרח אין שום סיבה לוגית לרגשות של כעס או אשמה כלפי עצמי, שכן הגלים אינם "אני".

עכשיו תסתכלו סביב, איפה אתם?

במעבדה.

ראיתם? נכנסנו פשוט כך…