כל העולם במה

דמייני שיש במה. עליה מוצגת הצגה.

השורה הראשונה של הצופים יכולה רק לצפות.

השורה השניה יכולה להגיב מנטלית למתרחש על הבמה.

השורה השלישית יכולה לעלות על הבמה ולהשתתף בהצגה.

השורה הרביעית מקבלת את האפשרות להרגיש שהיא חלק מבימוי ההצגה.

יש שורה אחת שמקבלת את נקודת המבט ההכי רחבה על ההצגה, וזו הצורה הצופה.

זו שכביכול קיבלה את התפקיד הכי ״קטן״ מקבלת את הנתח הכי גדול.

כל השורות מלבדה הן חלק מההצגה. היא היחידה שצופה. מבלעדיה לא היה מי שיצפה בהצגה וברמה מסוימת בזכותה ההצגה בכלל קיימת.

השאלה שנשאלת בכל רגע היא עם מי מהשורות מתרחשת הזדהות .

יש רק שורה אחת שהזדהות עמה אינה אפשרית, מהסיבה הפשוטה שתנאי מקדים הכרחי לקיומה של הזדהות, הינה 'אני' שיזדהה.

ומאותה השורה,

בניגוד לכל יתר השורות,

הוא איננו.

לחזור למשחק

היום (שוב) כמו על המזח בהונג קונג, הגיעו הדמעות. רק שהפעם המילים שלהן היו אחרות. בדומה לאז  על המזח, זה הרגיש כמו תפילה. צעקתי לשמיים (אפילו שישבתי בשקט מוחלט על הספה בסלון). זה מרגיש כמו צעקה לשמיים כשישנו זיהוי של תקיעות כלשהי ברמה התודעתית ולמולה אפס פתרונות, אפס מחשבות, רק

קרא עוד »

רגליים צועדות ברחובות בנגקוק

כמתה מהלכת, רגלי צועדות ברחובות בנגקוק. בכל פינה מסתתרת לה איזו איריס שהייתי.האיריס שהיתה מתרגשת למראה כל שוק, מייחלת שבאותו הרגע בו הבחינה בו מהמושב האחורי של "טקסי בייק אקראי, היתה בין דוכניו.האיריס שקונה כל מה שמתעורר בה רצון לקנות, והכל בכפולות, העיקר לא לחשוב יותר מדי.האיריס שהיו לה שתי

קרא עוד »

אדם קם בבוקר

אדם קם בבוקר ומיד רוצה רוצה קפה, רוצה לשטוף פנים, רוצה לבצע את שתכנן. רוצה. ובבסיס כל הרצונות האלו, ישנו הרצון שמנהל את כל המערכה, הרצון להמשיך את הקיום. זה הרצון שעל בסיסו נרקמים אלפי סיפורים ונרטיבים שבתורם מייצרים רצונות חדשים שאם יום אחד יתנקו כל אלו עד אחרון הרצונות,

קרא עוד »